פעם הם משכו צופים בהמוניהם לאולמות הקולנוע. היום אין להם כל זכר

חרב האור המונפת ב"מלחמת הכוכבים", הכריש ששוחר לטרף ב"מלתעות", הידיים שמפעילות את "הסנדק" - פוסטרים אייקונים מלווים את הקולנוע ואותנו כבר עשרות שנים, אך מתי בפעם האחרונה ראיתם פוסטר חדש שצד את עיניכם? עם הידיעה על מותו של אחד מגדולי אמני הפוסטרים, ג'ו קארוף, יצאנו להבין מה קרה לאותה אמנות אבודה - והאם יש סיכוי שהיא תחזור לגדולתה?

קולאז' פוסטרים לסרטים
פוסטרים נודעים לסרטים. אמנות נכחדת | צילום: שאטרסטוק

"אני רוצה שהעיצוב שלי יהיה מלא שמחת חיים, תוסס", אמר פעם האמן והמעצב הגרפי האמריקאי ג'ו קארוף על מתודת העבודה שלו בעיצוב לוגואים (סמלילים) ופוסטרים, בייחוד לקולנוע. השבוע הלך לעולמו יום לפני יום הולדתו ה-104, כשהוא מותיר מאחוריו גוף עבודה כה אייקוני, עד שאין פלא ששמו הפך נרדף לאמנות הגרפיקה במאה ה-20.

אלו רק כמה מהדברים שהגה: לוגו האקדח/007 של סדרת סרטי ג'יימס בונד ופוסטר הסרט הראשון במותג, "ד"ר נו"; הדמויות שרוקדות במעלה גרם המדרגות בפוסטר של "סיפור הפרברים"; פרצופיהם הקורצים של הביטלס בפוסטר ל"לילה של יום מפרך"; קו הרקיע האלמותי של ניו יורק בפוסטר ל"מנהטן" של וודי אלן; ופוסטרים זכורים לסרטים עוד יותר זכורים כגון "הטנגו האחרון בפריז", "הצלפים", "קברט", "גנדי", "הפיתוי האחרון של ישו", "נקודת זבריצקי", "זליג" ועוד מאות אחרים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

שאלו את עצמכם רגע - מתי בפעם האחרונה ראיתם פוסטרים לסרטים שתפסו את העין שלכם כמו יצירותיו של קארוף? כולנו מכירים - מגיל 0 עד 99 - את הכריש המאיים במעמקי הים בפוסטר של "מלתעות"; את הידיים שמפעילות את לוגו "הסנדק", משל היו בובה על חוט; את האצבעות שנוגעות זו בזו בחלל בפוסטר של "אי.טי."; או את מייקל ג'יי פוקס הצעיר בפוסטר "בחזרה לעתיד" מסתכל בשעון בעודו נכנס לדלוריאן וסביבו להבות אש. נסו לחשוב על עיצוב חדש שכזה שנותר חרוט בראשינו לעד, שהופך לשם נרדף לסרט עצמו ואף מתעלה עליו בזכרון הקולקטיבי. מצאתם? מרבית הסיכויים שלא.

"מלתעות"
עטיפת הספר "מלתעות | צילום: Public Domain

אבל בואו נבין קודם מאיפה הכול החל. מאז חניכתה בתקופת ההקרנות הניסיוניות של חלוצי הקולנוע האחים לומייר בצרפת של שלהי המאה ה-19, הפכה אמנות הפוסטרים לאחד החלקים החשובים ביותר בהליך היצירה הקולנועית - זה שמושך את עינו של הצופה ומשכנע אותו לצפות בסרט' אך גם זו הנסתרת ביותר לעין, שכמעט ואיננו חושבים עליה כשלעצמה.

עם שמות גדולים של אמנים כמו סול באס ("ורטיגו", "פסיכו"), טום יונג ("מלחמת הכוכבים", "חלף עם הרוח") ואף נורמן רוקוול ("האמברסונים המופלאים") ואל הירשפלד ("הקוסם מארץ עוץ"), הפך הפוסטר המאויר לאחד מאבני היסוד של התרבות הפופולרית במאה ה-20. כשכל מדינה שולטת במיתוג הסרטים שמגיעים אליה (לרוב מאמריקה), החלו להיווצר תתי-סוגים מקומיים של אמנות הפוסטרים - מהפוסטרים הסוריאליסטיים והקודרים של מדינות מזרח אירופה, עד אמנות העלונים/"צ'יראשי" הצבעוניים ביפן וכלה בקולאז'ים של הפוסטרים הישראליים מצד דוד טרטקובר ודן ריזינגר.

האחים לומייר
פוסטר הקולנוע הראשון בעולם - "המתיז הותז" | צילום: Public Domain

מאז עברו הרבה מים בנהר, וכאשר החלו האולפנים ההוליוודים הגדולים לשלוט ביד רמה יותר בכל הנוגע לשיווק, לצד כניסת העיצוב הדיגיטלי, נותר פחות מקום לגיוון. כעת, כשחוויית ההליכה לבית הקולנוע שונה בעשרות מונים מתור הזהב שלה במחצית המאה ה-20, אין עוד צורך בפוסטרים מסתוריים שימשכו את הקהל המתהלך ברחוב פנימה לבית הקולנוע. את אלו המאויירים החליפו שטאנצים ממוחזרים בפוטושופ של דמויות מביטות קדימה או למעלה - כאילו היו בקמפיין בחירות - ומאחוריהן הילה פומפוזית, שהופכת כל סרט "גדול" ל"עוד סרט", תוצר ממכונה.

התחושה היא שאין זה יד המקרה שקארוף הלך לעולמו בגיל כה מבוגר - האמנות שאותה ייצג באופן כה מפואר כל כך הרבה שנים נראית בנוף הקולנועי של ימינו ארכאית למדי. להתראות "מלתעות", שלום 20 פוסטרים שנראים כמו "הנוקמים".

הנוקמים
"הנוקמים". הפוסטרים כמוצר גנרי | צילום: יח"צ

ועדיין, למרות אובדן העושר התרבותי הרב שבאמנות גוועת זו, מוקדם מדי לבכות את מותה. ישנן מדינות ששומרות עדיין על סגנון העיצוב הייחודי שלהן - כמו יפן או גאנה - זאת לצד מגמת שימור הפוסטרים ואספני הפוסטרים (כולל כותב שורות אלה), שמזמן הפכו חלק בלתי נפרד מאותה "סינפיליה" (אהבת קולנוע). בשנים האחרונות, אהבה זו החלה גם לזלוג לרשת, עם חשבונות ויראליים כמו "Posteritati" ו"Movie Poster of the Day", שמנגישים את האמנות לדור שלא הכיר אותה בזמן אמת ומזמינים קולנוענים עכשוויים לדבר על הפוסטרים האהובים עליהם.

רק בשבוע האחרון רעשו חובבי הקולנוע המושבעים כשחברת הפצת הסרטים האהובה "קריטריון" חשפה את הכריכה להוצאת ה-DVD/בלו-ריי (כן, תתפלאו - לאלו עדיין יש קהל רחב) המחודשת לסרטו האחרון של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה" - אותה כריכה שהייתה לרעיון הראשון שהציעה כריסטיאנה קובריק, בתו של הבמאי, לאולפנים, שדחו אותה על הסף; כעת, היא סוף כל סוף רואה אור.

האם הפוסטרים יחזרו לימי התהילה שלהם? לא ריאלי (או לפחות לא בעתיד הנראה לעין), אבל כל עוד יהיו מספיק מאיתנו שיוקירו את אותה אמנות אבודה - היא לא תמות לעולם.

צ'יראשי
פוסטרים יפניים מסוג "צ'יראשי". אמנות משגשגת | צילום: דניאל עמיר