אם קיבתכם רגישה ואינה מצופה בפלדת אל חלד - חישבו פעמיים אם לצפות ב"המסור X"

ב-2004 "המסור" עלה לאקרנים והפך לאחת ההפתעות הגדולות של אותה שנה, כשהצלחתו הייתה לא פחות מתופעת טבע: הסרט, שכתבו לי ונל (שאף מככב בו) וג'יימס ואן (שגם ביים), הופק בתקציב "זעום" של מיליון דולרים ירקרקים. הסרט החזיר את ההשקעה בריבית דריבית והכנסותיו בקופות הניבו בסופו של דבר סכום כולל של יותר מ-100 מיליון דולרים.

ההצלחה הפנומנלית, שבאה לידי ביטוי גם בביקורות ובתגובות האובדות מהקהל, הולידה שמונה סרטים נוספים בזיכיון האימה - שלימים הפך לאייקוני (חוגג 20 שנה להולדתו) וניצב בשורה אחת עם זיכיונות אימה ותיקים יותר. אם הסרט הראשון בסדרה שייך לקטגוריית האימה/מותחן פסיכולוגי, הסרטים שהגיעו אחריו היו לא יותר מפורנו עינויים קשה לצפייה, אבל כאלה שעינגו את מעריצי תת-הז'אנר החולני.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• מאחורי הקלעים, על הבמה - ולצד ילדיה: שוחרר הטריילר לסרט של ביונסה
• "שלושתינו" מציג תמונה עגומה על קבלת השונה בחברה החרדית. זה מרגיז
• "אבי החורג ניסה לחבל לי בקריירה וזייף את מותי ואת מות אחי"

הוליווד נמצאת בתקופה דלה מבחינת תוצרים ראויים (להוציא כמה בודדים) ובלבד כאלה שמצביעים על איזושהי תקווה והטרנד הנוסטלגי מכה גלים בעיר החטאים. מצד אחד, מדובר לעיתים בניסיון נואש להחזרת האוהדים הוותיקים ולספק פאן סרוויס שירווה את צימאונם ובעיקר יפתח את ארנקם.

מנגד, חלק מהסרטים האלו הוכיחו לא פעם כי אם התסריט והביצוע ראויים, אז יש סיבה מוצדקת להמשיך ולהפיק פנינים שכאלה. "הפלאש" עשה זאת בצורה טובה יחסית, "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" גם הוא. בתוך כך אנחנו מקבלים את הסרט העשירי בזיכיון, "המסור X", שגם הוא מנסה לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה של חובבי האימה. לזכותו ייאמר שהוא עושה זאת במשורה ובעדינות.

"המסור X" ממוקם על ציר הזמן בין הסרט הראשון לשני. ג'ון קרמר AKA ג'יגסו (טובין בל, "הפירמה", "בקו האש") כבר נמצא עמוק בעסקי ה"חינוך מחדש" והרכבת מלכודות מוות אכזריות היא כבר משימת חייו. בין מלכודת אחת לאחרת, קרמר, חולה סרטן מוח סופני, מחפש תקווה בדמות תרופה חדשנית שתציל אותו מהמחלה שמאיימת לקטול את חייו. מפגש עם חולה סרטן ש"החלים" מביא אותו ליצור קשר עם מנהלת מרפאת גרילה מאולתרת במקסיקו המבטיחה ניסוי תרופתי חדש והחלמה טוטאלית. בפועל, קרמר נופל קורבן לעוקץ מצד הצוות הרפואי שמתגלה כחבורה של נוכלים. הוא כמובן לא נשאר חייב - ונוקם בדרך היחידה שהוא מכיר.

טובין בל בן ה-80 חוזר במראה שדוף מתמיד לתפקיד שהגדיר יותר מכל את קריירת המשחק שלו. בעידן שבו שחקנים מבוגרים החוזרים לדמויותיהם הצעירות עוברים תהליך "הצערה" דיגיטלי, הבחירה מצד יוצרי הסרט, הבמאי קווין גרטרוט והתסריטאים ג'וש סטולברג ופיט גולדפינגר, לא לבצע את האפקט הפופולרי על פניו של בל היא תמוהה (כמו גם של דמויות נוספות שצצות בהפתעה). אולי זה קשור בעובדה כי התקציב של הסרט אינו בומבסטי (בסך הכול 13 מיליון דולרים).

קרמר/ג'יגסו הוא מהרוצחים שתמיד כיף לאהוב (או לשנוא, תלוי במיקומכם על הסקאלה). בזמן שישנם כאלה שמתייחסים אליו כאנטגוניסט המוחלט של סרטי המסור, אחרים רואים בו דווקא סוג של גיבור (בצורה מעוותת, כמובן). הפעם, הסרט לוקח את הרוצח בעל הדמיון הפרוע למחוזות אחרים לחלוטין ומראה לנו את הצד הפגיע, הרגיש והאבהי שלו. כך מבקשים היוצרים ליצור סימפתיה בעיני הצופים, כזו שמרחיקה לכת עד כדי חיבור לאג'נדה של הפסיכופת, ובמקום לשנוא אותו - סבירות גבוהה שאתם תהיו בעדו.

במהלך הסרט הצופים עוברים מניפולציה על ידי הכותבים בדרך שהיא על סף הגאונית, תוך שילובן של מנטרות פילוסופיות וקיומיות, אבל הן שוליות לעומת אופיו הסדיסטי של הסרט. קרמר הוא הפרוטגוניסט האמיתי של הסרט, וכך גם יישאר עד סופו.