הורים, במקום לריב עם המתבגרים שלכם - צפו איתם יחד בסרט "חדר משלו"

אחת התחנות המלחיצות ביותר בחייהם של נער או נערה ישראליים היא המפגש עם צה"ל בצו הראשון. כמות המידע החדש המתקבל באירוע הזה, האחריות שמוטלת על הכתפיים הקטנות שלהם, הפחד לא לאכזב את אבא או את אימא - זה רק קצה המזלג. בהמשך מתעסקים גם בפן החברתי - מה יקרה אם הם לא יסתדרו? האם הם יצליחו להתקבל בדיוק למקום שהם רוצים? כל הדברים האלה הופכים את האירוע הזה למכונן בחייהם של צעירים ישראליים.

אבל מה קורה לילד שההורים שלו בדיוק נמצאים בהליכי גירושים כואבים, והוא מרגיש שהמשפחה שלו מתפרקת לרסיסים? איך הוא מתמודד עם הלחץ האינסופי הזה כשהוא מרגיש שאין לו אחיזה בקרקע ונאלץ לישון בחדר יחד עם אמא שלו, ובלי אפשרות להביא את עצמו לידי ביטוי אמיתי כמו שהוא רוצה? מה יענה אותו הילד כשהוא נשאל האם הוא מסתדר בטיולים שנתיים, כשקשה לו להיות עם אנשים זרים, והוא מתלונן אפילו כשאחותו מארחת את בן הזוג שלה בביתם?

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אפקט הצ'ה צ'ה צ'ה: הכירו את הטרולים של אירוויזיון 2024
• מהפך בטבלאות ההימורים לאירוויזיון
• גם בגיל 97 - סמי מיכאל עדיין לא הגדיר את עצמו כסופר ישראלי

סביב שאלות אלו ואחרות מתעסק "חדר משלו" של מתן יאיר. יאיר, שעומד מאחורי הסרט המצוין "פיגומים", שם בקדמת הבמה דמויות צעירות שמחפשות את המקום שלהן בעולם, ועושה זאת בהצלחה מרובה ובאותנטיות רבה. כשגיליתי שבמקצועו יאיר הוא גם מורה לספרות, כל החלקים של הפאזל התחברו - הרי רק אדם שעובד עם ילדים ובני נוער מצליח לראות אותם לעומק בצורה כזו מכבדת.

התסריט מבוסס על רומן הביכורים שלו שיצא בשנת 2009 בהוצאת טובי, ואני מודה שהדבר הראשון שעשיתי אחרי שיצאתי מעולם הקולנוע היה לבדוק מאיפה משיגים את הספר הזה.

לבני נוער יש תחביבים מגוונים - החל ממחשבים, דרך משחקי כדורגל ועד לגלילה מתמשכת בטיקטוק, אבל דמותו של אורי (גלעד לדרמן) מעדיפה דווקא לצפות בסרטים על יום השואה ולהפגין ידע כללי נרחב בכל הנוגע לרצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. במהלך דרמת ההתבגרות הנפלאה הזו, מעלה אורי שאלות פילוסופיות מרתקות. כמו למשל, התהייה שלו האם הוא היה מצליח לשרוד את השואה.

אורי גורם לכל הסביבה שלו להרים גבה אבל עושה רושם שזה כלל לא מעניין אותו. משאלת ליבו היא לצאת למשלחת לפולין עם תלמידי בית הספר, אותה מרכז המורה לספורט עמית רוקמן (דרור קרן), שמצליח להוות סוג של דמות אב עבור אורי - גם כשהתוכניות לא יוצאות לפועל בדיוק כפי שתכנן.

הבית של אורי מתפרק, והוריו (ישראל ברייט וירדן בר-כוכבא) נפרדים בצורה מכוערת. בתוך כל המשפחתולוגיה המורכבת הזו אפשר למצוא גם את יערה (נטע רוט), אחותו הגדולה של אורי, שרוטנת גם היא על המצב אליו נקלעו. רגע לפני הגיוס אורי עושה כל שביכולתו למצוא את עצמו בעולם או לפחות איזה חדר משלו. לפרקים הוא מתנהג קצת כמו "ילד הורי", אבל בסך הכול עושה רושם שהוא מנסה לקחת אחריות על טעויות הסובבים אותו, ולנסות לתקן את המציאות הלא פשוטה שבה הוא חי. "כמו שאנשים מתים, כך גם משפחות. רק שלנו אין יום זיכרון או צפירה", אומר אורי בכאב, ומעורר הרבה שאלות בקהל הצופים.

מלבד התסריט המעולה והדיאלוגים הפנטסטיים, התרשמתי עמוקות מליהוק השחקנים. בראש ובראשונה מלדרמן, שמצליח לתת לדמות את העומקים הדרושים לה. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו על המסך, אבל אני בטוחה שזו לא הפעם האחרונה. מדובר בכישרון צעיר - הוא רק בן 21, אבל אני יודעת בכל ליבי שמובטחת לו קריירה מרשימה.

אי-אפשר גם להתעלם מהליהוק של בר כוכבא וברייט, שכן שניהם היו נהדרים והצליחו להעביר לקהל את התחושות הקשות שחווה זוג שמחליט לפרק את החבילה. בכלל, הרבה זמן לא ראינו את בר כוכבא על המסך הגדול, ולראות אותה בתפקידים דרמטיים זו הנאה צרופה. ליהוק נוסף שהיה מצוין הוא קרן כמובן, שהניע את העלילה בדרכו שלו והצליח לעשות זאת בצורה פנטסטית. חשוב לציין גם את נטע רוט, שגם כאן מצליחה לעשות חיל ולכבוש את המסך.