סרט ראפ ישראלי שמתרחש בתיכון? לא תאמינו כמה תהנו מהצפייה בו

הסרט, שנמשך 100 דקות ומבוסס על הצגה מצליחה בעלת אותו שם אותה אולמן יצר לצידו של הראפר ג'ימבו ג'יי והמוזיקאי איציק פצצתי, מספר את סיפורו של יואב, נער (בגילומו של אמיר בנאי) שמגיע לבית ספר חדש שבו המעמד החברתי נקבע בזירת קרבות ראפ, ונאלץ לבחור בין הצלחה, אהבה ונאמנות לעצמו.

העלילה עצמה לא ממציאה מחדש את ז'אנר סרטי ההתבגרות. מי שראה מספיק סרטי תיכון יזהה מהר מאוד את התחנות המוכרות: הילד החדש, מלך השכבה, הבחורה הפופולרית, החבר האמיתי שנשאר מאחור והמאבק בין תהילה לערכים. אבל דווקא בגלל שהתסריט נשען על מבנה כל כך מוכר, הסרט יכול להפנות את רוב האנרגיה שלו למה שבאמת מייחד אותו - הצורה שבה הוא מסופר.

אחד היתרונות הגדולים של הסרט הוא הקצב. הוא כמעט לא עוצר לנשום, ובזכות העריכה, הצילום והבימוי האנרגטי קשה להשתעמם ממנו. גם כשהעלילה הולכת למקומות צפויים, הסרט מצליח לשמור על עניין באמצעות היצירתיות הוויזואלית שלו והדרך שבה הוא בוחר להציג כל סיטואציה.

גם הקאסט עושה עבודה טובה. בנאי מחזיק את התפקיד הראשי בצורה משכנעת, יונתן הורנצ'יק מספק נוכחות כריזמטית כיריב המרכזי, ויעל שלביה מצליחה להשתלב באופן טבעי יותר מכפי שחלק מהצופים אולי היו מצפים מהדוגמנית המפורסמת. נועם קלינשטיין בולטת במיוחד בדמות שמביאה לסרט את הרגש והאיזון מול כל האנרגיה שמסביב.

אבל בסופו של דבר, קשה שלא להעריך את גודל ההימור על הסרט הזה. בקולנוע הישראלי, שבו לא מעט סרטים מרגישים בטוחים מדי, "תיכון מגשימים" מעז להיות אחר. הוא בונה עולם שלם סביב רעיון לא שגרתי, לא מתנצל עליו לרגע - ומצליח להוכיח שאפשר לעשות כאן קולנוע מסחרי שנראה ומרגיש אחרת.

זו אולי לא יצירת מופת, והיא כנראה גם לא תדבר לכל אחד, אבל עבור מי שמוכן לזרום עם החוקים שהסרט מציב כבר מהדקות הראשונות, ב"תיכון מגשימים" מחכה חוויית צפייה מהנה, מקורית ובעיקר כזו שקשה למצוא לה מקבילה בקולנוע הישראלי.