אסור לספר כלום על "רצח ממבט ראשון" - ובכל זאת כולם מדברים על הסרט הזה

סטריאוטיפים מגדריים, תאהבו את זה או לא, הם חלק בלתי נפרד מהנוף הקולנועי ההוליוודי. למה? בעיקרון כי ככה חונכנו להבין סרטים: האישה בוכה או מתמסכנת והגבר מאמין לה ברוב הפעמים ויוצא למסע הירואי להצלתה, או במקרה המינימלי ביותר - שם לה פלסטר על הפצע. באופן אוטומטי, הצופה מתגייס לטובתה ומריע לה. אבל לפעמים זה לא יותר מסתם מסך עשן.

עם הרעיון הזה יצא לדרך הבמאי ג'יי טי מולנר ("פושעים ומלאכים") ויצר את סרט האינדי החדש (ומסתבר המפתיע) "רצח ממבט ראשון". בסרטו, מולנר לוקח מרכיבים עלילתיים ותבניות נרטיביות מוכרות, מפרק אותן לגורמים, מרכיב אותן מחדש ומשחק לצופה בראש.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "עקב נסיבות אישיות של חברי הלהקה": משינה ביטלה סיבוב הופעות
• סילבסטר סטאלון מוכיח שגם בגיל 78 אפשר להיות (טולסה) קינג
• עקב המצב הביטחוני: נדחה מופע האיחוד של המורדים בישראל

"רצח ממבט ראשון", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים, הוא מותחן אימה אמריקאי המחולק לפרקים שאינם מסודרים כרונולוגית. מולנר פותח את הסרט באמצע שלו עם סצנת אקשן מוכרת וקלאסית של מרדף מכוניות, יריות וכל הטררם. במרכז הסרט, אישה צעירה (וילה פיצג'רלד, "מפלת בית אשר") המנסה להימלט מגבר קשוח שרודף אחריה ללא טיפת רחמים (קיילגאלנר, "סיוט ברחוב אלם"). וכאן כדאי לעצור מכיוון וכל חשיפה נוספת של איזשהו פרט עלולה לשמש כספוילר.

מה שכן אפשר לגלות על הסרט הזה, הוא שבעוד רוב הסרטים העכשוויים מנסים לגעת בנושאים טעונים בעולם של תקינות פוליטית יתרה - מולנר צולל עמוק לתוך מערבולת של תשוקה ואלימות שגורמים לצופה להרגיש אי-נוחות. התוצאה היא סרט שאולי מעצבן חלק מהצופים, אבל לגמרי גורם לכולם לדבר עליו.

הקמפיין השיווקי שרץ סביב הסרט בסטייל של "לא לספר כלום כי זה יהיה ספוילר" הוא לא סתם עוד תרגיל יחצ"ני שמלמד איך למכור כרטיסים, אלא הוא ליטרלי חלק מהמשחק שמולנר משחק יחד עם הצופים. "רצח ממבט ראשון" נבנה היטב כמו מגדל קלפים מתוחכם, כשמולנר ממקם בו כל קלף וקלף בעדינות ובמחשבה. הוא משתמש בטריק הידוע של ערבוב וערבול סדר הצגת הפרקים, דבר שכבר נראה על המסכים הגדולים בצורה פנומנלית על ידי המאסטר קוונטין טרנטינו בסרטיו השונים.

חוסר הסדר של הסרט הוא חלק מהתוכנית של מולנר, המתוחכם יש לומר, שבוחר בקפידה את מה שעל הצופה לדעת באותו רגע נתון ומה שלא. הוא מצדיע לטרנטינו בלא מעט סצנות ועושה שימוש נרחב בזוויות צילום "טרנטינואיות",מתצוגות משחק טובות ועד לעריכה מתוחכמת, אבל מבלי להיות ולהיראות כמו חיקוי זול מאליאקספרס. מולנר לוקח את הסגנון של טרנטינו כהשראה ומשתמש בו בצורה המכבדת את היוצר והלקוח הקבוע של "קפה זוריק" בתל אביב (תצטרכו אתם לגלות באיזה סניף).

אך בזמן שהוא עושה זאת טוב מאוד, הוא לא באמת מביא משהו חדש לשולחן. "רצח ממבט ראשון" הוא אמנם מסע מטריד, מסעיר ומאתגר, אך מנגד, עלילתו צרה וחסרת עומק, עם דמויות די שטוחות ובסופו הצופה נותר עם מידע מינימלי לגביהן.

הסרט רווי בטוויסטים שמפעילים את גלגלי המחשבה ובאופן מאוד יעיל ומפתיע. אבל אי-אפשר לבסס סרט שלם על טוויסטים שבטח לא גורמים לו להיות ייחודי בנוף הקולנועי. לא מדובר ביצירת מופת מרהיבה, אך זה בהחלט סרט ראוי בו היוצר שלו מפגין איכויות קולנועיות מרשימות ומצליח לתפוס את תשומת הלב של הצופה עם משחק טוב ובימוי חכם - גם ללא שמות גדולים או אפקטים מיוחדים ומלהיבים, ומשמש הוכחה חיה שלא תמיד צריך תקציבי עתק כדי לעשות קולנוע טוב ומעניין.