סרטו של אבי נשר על 7 באוקטובר חשוב, אבל פחדני וממש לא חף מטעויות

אבי נשר הוא כנראה הבמאי הגדול ביותר שפועל כיום בקולנוע הישראלי. ב"האהבות שלנו", סרטו החדש וה-23 בקריירה של הבמאי הוותיק, מובטח לצופים כי מדובר בסרט השאפתני ביותר שכתב וביים, והוא אכן שאפתני מאוד. השאפתנות ניכרת הן באירועים שהסרט עוקב אחריהם, וכנגזרת מכך גם בהפקה הגדולה ועתירת התקציב שלו, והן במבנה הנרטיבי שלו, שכן הסרט עוקב אחר שבעה קווי עלילה שונים המבקשים להישזר זה בזה, והכול – סביב טבח 7 באוקטובר. אפשר לראות בניסיון לספר שבעה סיפורים במקביל ניסיון להמחיש לא רק סיפור אישי אחד של 7 באוקטובר, אלא גם את ריבוי הפנים של האסון ואת ממדיו הקולקטיביים. הבעיה היא שברוב הזמן נדמה שהסרט משלם על השאפתנות הזאת במחיר של עומק.

אולי משום כך, הבחירה לפתוח את הסרט באקספוזיציה ארוכה ואינפורמטיבית כל כך מתגלה כטעות. במקום להתחיל בבוקר הטבח ולאפשר לצופה להכיר את הדמויות דרך האופן שבו הן מתמודדות עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, הסרט מקדיש זמן רב להסברים על חייהן ברגעים שלפני שהכול מתהפך. הדיאלוגים בחלק הזה מתקשים להישמע טבעיים, ולעיתים נדמה כי הדמויות אינן מדברות זו עם זו, אלא מעבירות לצופה מידע שהתסריט חושש שיחמיץ. דווקא כשהסרט מפסיק להסביר ומתחיל להתרחש, הוא משתפר באופן ניכר.

אחד מקווי העלילה המוצלחים ביותר הוא זה של דניאל גימפל ולב לוין, המגלמים בחורה דתייה וסוחר סמים שדרכיהם מצטלבות ב"נובה". המשחק של שניהם מצוין ונוגע ללב, לפרקים אפילו מצמרר, והדינמיקה ביניהם נהדרת. גימפל היא שחקנית צעירה, וזהו אחד מתפקידיה הקולנועיים הגדולים הראשונים, ונראה שעוד נשמע עליה רבות. אפשר לומר שבמובן מסוים היא סוחבת את הסרט על גבה. אי אפשר שלא להאמין לכל רגע שלה על המסך: ברגעים הנכונים הקשורים לסיפור של דמותה, קשה שלא להתכווץ או לפחד לגורלה לכל אורך הסרט. הלוואי שכך היה גם בכל שאר קווי העלילה.

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מהסתירה המרכזית בסרט. בהודעה לתקשורת שפורסמה לרגל צאת הסרט, הצהיר נשר כי "האהבות שלנו" הוא "לא סרט על ההיבטים ההיסטוריים, הצבאיים או הפוליטיים של 7 באוקטובר" – אלא שהוא דווקא כן. לאורך הסרט נשמעות שוב ושוב קריאות לעזרה, עולה התמיהה של שדרני החדשות לנוכח היעדרה של ההנהגה, ומרחפת התחושה שמישהו היה אמור להיות שם – אך לא היה. הסרט אף מסתיים במסר שלפיו לא עוזבים את ישראל למרות כל מה שקרה, ואולי דווקא בגלל מה שקרה. סרט העוסק בפצע פתוח כמו 7 באוקטובר, שלוש שנים בלבד לאחר האירוע הטראומטי, כשהפצע עדיין מדמם וההנהגה שהייתה בשלטון באותה עת עודנה בשלטון, אינו יכול שלא להיות פוליטי.

"האהבות שלנו" הוא סרט חשוב, אבל לא חף מטעויות. הוא מתחיל ברגל שמאל, אך נעשה מעניין ומותח יותר ככל שהאירועים מגיעים לשיאם. ברגעים שבהם הוא מפסיק לנסות להיות משהו אחר ומרשה לעצמו להיות "סרט על טבח 7 באוקטובר", הוא אפילו מצליח להיות חזק. זהו אינו סרט מושלם, אבל בתוך השאפתנות שלו ובניסיון לספר שבעה סיפורים על טראומה לאומית אחת, יש בו רגעים שמזכירים מדוע הקולנוע הישראלי יכול וצריך להתמודד עם הרגעים הקשים ביותר בחברה שלנו.