סרטו של אבי נשר על 7 באוקטובר חשוב, אבל פחדני וממש לא חף מטעויות

"האהבות שלנו", סרטו המדובר של הבמאי הוותיק, עוקב אחר לא פחות משבעה קווי עלילה שונים, בניסיון להמחיש את ריבוי הפנים של האסון ואת ממדיו הקולקטיביים. הוא משלם על השאפתנות הזו במחיר של עומק, דיאלוגים ארכאיים ורמת משחק לא אחידה, אפילו של כוכביה שלום מיכאלשווילי ומגי אזרזר. דווקא כשנשר מרשה לו "להיכנע" ולהיות "סרט מלחמה" על הטראומה הלאומית של ישראל, הוא מצליח להיות חזק, מותח ומרגש באמת

הטריילר ל"האהבות שלנו" | באדיבות סרטי "יונייטד קינג", משה אדרי ולאון אדרי | צילום תמונה ראשית: מיכל פתאל
זמן צפייה: 02:26

אבי נשר הוא כנראה הבמאי הגדול ביותר שפועל כיום בקולנוע הישראלי. ב"האהבות שלנו", סרטו החדש וה-23 בקריירה של הבמאי הוותיק, מובטח לצופים כי מדובר בסרט השאפתני ביותר שכתב וביים, והוא אכן שאפתני מאוד. השאפתנות ניכרת הן באירועים שהסרט עוקב אחריהם, וכנגזרת מכך גם בהפקה הגדולה ועתירת התקציב שלו, והן במבנה הנרטיבי שלו, שכן הסרט עוקב אחר שבעה קווי עלילה שונים המבקשים להישזר זה בזה, והכול – סביב טבח 7 באוקטובר. אפשר לראות בניסיון לספר שבעה סיפורים במקביל ניסיון להמחיש לא רק סיפור אישי אחד של 7 באוקטובר, אלא גם את ריבוי הפנים של האסון ואת ממדיו הקולקטיביים. הבעיה היא שברוב הזמן נדמה שהסרט משלם על השאפתנות הזאת במחיר של עומק.

אף שנשר מדגיש כי הסרט אינו מנסה להביא אל המסך את טבח 7 באוקטובר עצמו, אלא את הסיפורים האנושיים ואת הטראומות של מי שנקלעו לאותה שבת שחורה בעל כורחם, הוא מתקשה מאוד להימלט מהאירוע עצמו. כל גיבורי הסרט, ללא יוצא מן הכלל, מגיעים לבוקר 7 באוקטובר כשהם מיואשים מהחיים ומשוכנעים שגרוע יותר כבר לא יכול להיות – עד שהם אוכלים את הכובע. אלא שלמרות ההבטחה הזאת, "האהבות שלנו" דווקא נובר באירועי אותו יום, וטוב שכך. עם זאת, הסיפורים האנושיים שנשר מבקש לספר אינם תמיד מעוררים הזדהות, ולעיתים הדמויות נדמות יותר לקריקטורות של טיפוסים המוכרים לנו היטב מהתרבות הישראלית, בקולנוע ומחוצה לו.

אבי נשר, מגי אזרזר ושלום מיכאלשווילי בצילומי "האהבות שלנו"
סרט מלחמה או לא? נשר, אזרזר ומיכאלשווילי בצילומי "האהבות שלנו" | צילום: חנה ורשקוב

אולי משום כך, הבחירה לפתוח את הסרט באקספוזיציה ארוכה ואינפורמטיבית כל כך מתגלה כטעות. במקום להתחיל בבוקר הטבח ולאפשר לצופה להכיר את הדמויות דרך האופן שבו הן מתמודדות עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, הסרט מקדיש זמן רב להסברים על חייהן ברגעים שלפני שהכול מתהפך. הדיאלוגים בחלק הזה מתקשים להישמע טבעיים, ולעיתים נדמה כי הדמויות אינן מדברות זו עם זו, אלא מעבירות לצופה מידע שהתסריט חושש שיחמיץ. דווקא כשהסרט מפסיק להסביר ומתחיל להתרחש, הוא משתפר באופן ניכר.

וזה אולי הפרדוקס המרכזי של "האהבות שלנו": נשר מנסה בכל כוחו להימנע מעשיית סרט מלחמה, אבל הסרט אינו יכול שלא להיות סרט מלחמה. הרגעים החזקים ביותר בו הם דווקא אלה שבהם הוא נכנע לכך. הסצנות שבהן הדמויות נמלטות, נפצעות או מאבדות את יקיריהן מצליחות להפוך את הבטן הרבה יותר מהדיאלוגים ומהסצנות הדרמטיות המוקדשות לחייהן. כך, למשל, קו העלילה של יניב ביטון ושון מונגוזה, המגלמים שני שוטרים זוטרים שהגיעו לעבוד במסיבת ה"נובה", מצליח לגעת באופן ישיר בטראומה שהאירוע הותיר אחריו, כמעט ללא מילים, באמצעות פעולה קטנה וחזרתית של מונגוזה. ברגעים כאלה, הסרט כבר לא צריך להסביר לנו מה הדמויות מרגישות – מספיק לראות אותן.

יניב ביטון ב"האהבות שלנו"
לרגעים, הסרט הופך את הבטן. ביטון ב"האהבות שלנו" | צילום: עמית יסעור

אחד מקווי העלילה המוצלחים ביותר הוא זה של דניאל גימפל ולב לוין, המגלמים בחורה דתייה וסוחר סמים שדרכיהם מצטלבות ב"נובה". המשחק של שניהם מצוין ונוגע ללב, לפרקים אפילו מצמרר, והדינמיקה ביניהם נהדרת. גימפל היא שחקנית צעירה, וזהו אחד מתפקידיה הקולנועיים הגדולים הראשונים, ונראה שעוד נשמע עליה רבות. אפשר לומר שבמובן מסוים היא סוחבת את הסרט על גבה. אי אפשר שלא להאמין לכל רגע שלה על המסך: ברגעים הנכונים הקשורים לסיפור של דמותה, קשה שלא להתכווץ או לפחד לגורלה לכל אורך הסרט. הלוואי שכך היה גם בכל שאר קווי העלילה.

לעומת קו העלילה של גימפל ולוין, מגי אזרזר מגלמת שוטרת לסבית שבת זוגה רוצה שהשתיים ייצאו יחד מהארון בפני אימה המרוקאית של הדמות, שאותה מגלמת אוולין הגואל. התפקיד שנכתב לאזרזר קטן ממידותיה, והדמות אינה מצליחה להגיע לרגעים של הזדהות אמיתית. נדמה שהיא נבלעת בתוך פנטזיה של תסריטאי שלא מבין באמת במערכת יחסים לסבית. גם דמותו של שלום מיכאלשווילי, המגלם איש צבא קר רוח ומאצ'ואיסטי, שאמורה על פניו להיות עגולה ומורכבת, כתובה גם היא באופן שטחי ופלקטי, שזורק לאוויר סיסמאות כמו "אתה חייב להיות גבר", בזמן שהבן שלו בוכה. באופן רחב יותר, גם רמת המשחק בסרט אינה אחידה, ולא מעט רגעים חושפים את הפער בין שחקנים שמצליחים להפיח חיים בדמויותיהם ובין כאלה שנאלצים להתמודד עם דיאלוגים מעט ארכאיים, כאלה שאינם עושים עימם חסד.

דניאל גימפל ב"האהבות שלנו"
אנחנו עוד נשמע עליה. דניאל גימפל ב"האהבות שלנו" | צילום: עמית יסעור

ולבסוף, אי אפשר להתעלם מהסתירה המרכזית בסרט. בהודעה לתקשורת שפורסמה לרגל צאת הסרט, הצהיר נשר כי "האהבות שלנו" הוא "לא סרט על ההיבטים ההיסטוריים, הצבאיים או הפוליטיים של 7 באוקטובר" – אלא שהוא דווקא כן. לאורך הסרט נשמעות שוב ושוב קריאות לעזרה, עולה התמיהה של שדרני החדשות לנוכח היעדרה של ההנהגה, ומרחפת התחושה שמישהו היה אמור להיות שם – אך לא היה. הסרט אף מסתיים במסר שלפיו לא עוזבים את ישראל למרות כל מה שקרה, ואולי דווקא בגלל מה שקרה. סרט העוסק בפצע פתוח כמו 7 באוקטובר, שלוש שנים בלבד לאחר האירוע הטראומטי, כשהפצע עדיין מדמם וההנהגה שהייתה בשלטון באותה עת עודנה בשלטון, אינו יכול שלא להיות פוליטי.

ההצהרה שלפיה "האהבות שלנו" אינו סרט פוליטי מרגישה כמו הצהרה פופוליסטית ויח"צנית, שנועדה ככל הנראה להימנע מפגיעה במכירת הכרטיסים, וחבל. יותר מכך, יש כאן מעשה שאפשר אף לכנותו פחדני. דווקא בימים כאלה, ובייחוד כשהסרט עצמו מבקש לעסוק בשאלות של טראומה, אחריות, אובדן ושייכות, אפשר היה לצפות מנשר להשתמש בקולו, ולא להסתתר מאחורי ההצהרה שהסרט "לא פוליטי". מדינת ישראל נמצאת כשבועיים לפני מערכת בחירות קריטית. העובדה שאחד הבמאים הבולטים בקולנוע הישראלי הפופולרי נמנע מלהשמיע עמדה פוליטית, אף שסרטו פוליטי במהותו, מרגיזה ואף חוטאת, במידה מסוימת, למטרתו.

"האהבות שלנו" הוא סרט חשוב, אבל לא חף מטעויות. הוא מתחיל ברגל שמאל, אך נעשה מעניין ומותח יותר ככל שהאירועים מגיעים לשיאם. ברגעים שבהם הוא מפסיק לנסות להיות משהו אחר ומרשה לעצמו להיות "סרט על טבח 7 באוקטובר", הוא אפילו מצליח להיות חזק. זהו אינו סרט מושלם, אבל בתוך השאפתנות שלו ובניסיון לספר שבעה סיפורים על טראומה לאומית אחת, יש בו רגעים שמזכירים מדוע הקולנוע הישראלי יכול וצריך להתמודד עם הרגעים הקשים ביותר בחברה שלנו.

נועה כהן ב"האהבות שלנו"
מעשה פחדני. נועה כהן ב"האהבות שלנו" | צילום: עמית יסעור