הסרט המקסים הזה יכבוש כל ציניקן, אבל אין ישראלי שהוא לא יצבוט לו את הלב

בשנת 1976, מורה לאנגלית הגיע לבואנוס איירס שבארגנטינה על מנת ללמד בפנימייה יוקרתית לבני עשירים. אם נדמה לרגע ש"שיעורים בפינגווינית" הוא עוד סרט על מורה נמרץ וחדור מוטיבציה שהגיע לשנות את פניה של מערכת החינוך האטומה, מהר מאוד מתברר כי ההפך הוא הנכון: אותו מורה, טום מישל שמו (שהסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם שמישל כתב, י"צ), הוא בחור אדיש, ציני ועייף מהחיים. הוא לא מתאמץ אפילו במעט לזכות בתשומת ליבם של הנערים המתפרעים, אלא מעביר את שיעוריו בקריאת עיתון; כאשר נדרש ממנו לפשר מחלוקת במהלך משחק רוגבי, הוא פשוט מרים ידיים והולך לנמנם. ניכר שהוא כבר מזמן ויתר על הרעיון של להשפיע לטובה או לשנות משהו בעולם הזה, וכרגע הוא רק מחפש חיים קלים – מקום ללון בו, לאכול בחינם, ובגדול להעביר את הימים.

כאשר המצב הפוליטי במדינה מגיע לנקודת רתיחה ובית הספר נסגר זמנית, טום מנצל את ההפוגה לחופשה ספונטנית באורוגוואי. שם, במהלך דייט עם בחורה מקומית, הוא נתקל בפינגווין גוסס על חוף הים. טום מחליט להציל את החיה לא רק כמעשה טוב, אלא בעיקר כדי להרשים את אותה בחורה. בזמן שזו נעלמת מחייו, טום מוצא את עצמו לבדו עם הפינגווין שאותו רצה לשקם, שמסרב להיפרד ממנו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כבר לא מהורהר כבעבר: כך סופרמן האופטימי חזר בשיא כוחו לאופנה

• בזכות "עולם היורה": ההישג יוצא הדופן של סקרלט ג'והנסון

• "אני מעריצה ענקית": הכוכבת האמריקאית שרוצה לשחק בסרט ההמשך ל"ברבי"

• 

חרף ניסיונותיו להתנער מהמטרד הקטן אך המתוק, הפינגווין לא מוכן לזוז, ובלית ברירה נאלץ טום לקחת אותו בחזרה לבית הספר. אלא ששם, הוא מגלה כי לעוף הימי יש השפעה חיובית על התלמידים שלו, ואפילו על הסביבה כולה. בין השניים נרקם אט-אט קשר חברי, שעשוי לאתגר מעט את תפיסת העולם הצינית של טום.

באמצעות הציניות הבריטית המפורסמת שלו, סטיב קוגן ("פילומינה", דמותו של אלן פרטרידג' ועוד) מגלם בכישרון ובמצוינות רבה את דמותו של טום, שמצד אחד היא עוקצנית ונרגנת, ומצד שני מצחיקה וכובשת. הוא אגואיסט, עצלן ושונא אדם, אבל בכל זאת אי אפשר שלא להיות בעדו, גם כאשר הבחירות שהוא עושה נהיות יותר ויותר מפוקפקות. שאר השחקנים בסרט מעולים גם הם, כולם לוהקו בדיוק מופתי לתפקידיהם, אך זה המועמד לאוסקר ג'ונתן פרייס ("האפיפיורים", "ברזיל", "הכתר"), המגלם את המנהל הפומפוזי של בית הספר, שמתעלה מעל כולם. הדמות שלו הייתה יכולה להיות קריקטורה גדולה מהחיים, אבל בידיו המיומנות של השחקן הוותיק היא מצליחה להיות כל כך הרבה יותר מזה.

אבל בואו לא נתבלבל אפילו לרגע אחד: אפילו לא שחקנים מוכרים כמוהם מצליחים לגנוב את ההצגה מהפינגווין חואן סלבדור, שהוא הכוכב האמיתי של הסרט, שמצליח לגנוב כל סצנה וסצנה שבה הוא מופיע. הטיימינג הקומי והניואנסים שלו מדויקים בצורה יוצאת דופן, והוא מצליח להצחיק, לרגש ולתת פייט אמיתי לכל הדמויות האנושיות. בין אם אילוף מוצלח או טריקים קולנועיים היו אלו שגרמו לזה לקרות – התוצאה פשוט קסומה.

הקרדיט צריך להגיע גם לבמאי הסרט פיטר קטנאו, שלנצח יזכה לכינוי "הבמאי שהיה מועמד לאוסקר על הלהיט ההיסטרי 'ללכת עד הסוף' ושאחר כך לא הצליח להתעלות על עצמו". הוא משלב בהצלחה גדולה הומור חכם, שרבות ממנו נשען על הציניות והשנינות של דמותו של טום, שמשתלבים נהדר עם המצבים האבסורדיים שאליהם הוא נקלע, אך בזכות יד האמן שלו הוא מאזן את ההומור עם רגעים מרגשים ונוגעים ללב.

כאילו כל זה לא מספיק, כיאה לתקופה ולמקום שבהם הוא מתרחש, "שיעורים בפינגווינית" עוסק גם בסוגיות פוליטיות וחברתיות. המלחמה והמתיחות הפוליטית שהתרחשה באותם ימים במדינה, שכללו גם הפיכה שלטונית של ממש, נמצאות ברקע לכל אורכו של הסרט. האירועים הקשים שהתרחשו אז מעמתים את הדמויות בסרט, ובראשם את טום האדיש, עם שאלות על אחריות אישית וחברתית, על חשיבותה של מחאה, על היכולת להישאר אופטימי ולדמיין עתיד טוב יותר, ועל האומץ לפעול ולהיאבק כדי לקרב אותו. הסרט מתייחס לסוגיות הפוליטיות שבו ברצינות ובכבוד, ומצליח לעשות זאת מבלי להפוך לכבד מדי או לדידקטי, אם כי ייתכן שיהיו שיגידו עליו שהוא גם מעט מייפה את המציאות.

מי שיודע אפילו מעט על התקופה האפלה הזו של המדינה הדרום אמריקאית, יודע כיצד החונטה הצבאית ששלטה אז בארגנטינה דאגה לחטוף ולהעלים אנשים באור יום. רבים מאותם חטופים לא נמצאו מעולם, וצופים ישראלים לא יוכלו להתעלם מהדמיון שאנו חווים על בשרנו כבר תקופה ארוכה מדי, במיוחד כשנזכרים ש-50 חטופים עדיין מוחזקים בשבי חמאס בעזה כבר יותר מ-640 ימים. סצנה ספציפית אחת בסרט, שבה נראית אחת הדמויות מפגינה למען חזרתה של נכדתה שנחטפה על ידי המשטר, תצבוט בחוזקה בכל לב ישראלי, ואיך אפשר שלא?

בשליש האחרון שלו, "שיעורים בפינגווינית" חוטא מעט בקלישאות ובחוסר אמינות, אך ניתן לסלוח עליהם בקלות בזכות העובדה שהוא מקסים וכובש ובעל לב גדול, אם כי לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על המריחות שבו.

אבל בסופו של דבר, צופים ציניים, קהי חושים ועייפים מהחיים ומהמצב בארץ עשויים למצוא בסרט, לו רק הם יפתחו את ליבם ויאפשרו זאת, רגע שבו הוא יחדור את המעטפת הצינית שלהם, ויעשה להם הרבה טוב על הנשמה. לפעמים, בתקופה שכזו, לא צריך יותר מכך.