סרט האימה המדובר של התקופה מצליח לבלוט מעל מתחריו בז'אנר

טיב היחסים בין מילי וטים, הדמויות המרכזיות בסרט האימה החדש והמדובר "צמודים", לא ברור. האם אם באמת מאוהבים? האם הם התרגלו אחד לשנייה? כך או כך, השניים מחליטים לעבור להתגורר בעיירה מרוחקת ומבודדת (בכל זאת, מוטיב אימה קלאסי) בעקבות הצעת עבודה שקיבלה מילה.

כשהשניים עורכים מסיבת פרידה מקרוביהם, מילי מציעה נישואין לטים, מוזיקאי שמחכה לפריצה הגדולה שלו, בפני כל הנוכחים – והוא עצמו מהסס במשך כמה שניות, אולי כמה שניות יותר מדי. "אם לא ניפרד עכשיו, אחר כך זה רק יהיה יותר קשה", היא אומרת לו, משפט שיתברר כנבואי בהמשך הסרט. אבל טים לא מוכן להיפרד, ויחד הם עוזבים הכול, עוברים דירה ומתמקמים בביתם החדש.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• כוכבת "לשחרר את שולי סאן": "החלטתי להילחם בתעשייה ולא בגוף שלי"

• שימו לב: תמונות ראשונות מהסיקוולים שכולם מצפים להם

• בסרט הזה יש נופים עוצרי נשימה ומשחק מרשים, אבל גם הרבה מעבר לכך

במהלך טיול להכרת האזור, נופלים השניים דרך בור באדמה אל תוך מערה חשוכה ומסתורית. בלית ברירה, הם מבלים שם את הלילה, ואף מקבלים את ההחלטה המושכלת מאוד לשתות מהמים העומדים הנמצאים במקום. לאחר מאמצים, הם מצליחים להיחלץ מהמערה, אך מאז אותו לילה דברים מוזרים ומטרידים מתחילים להתרחש בחייהם של בני הזוג. על אף המתיחות ביניהם, הם מוצאים את עצמם נמשכים באופן בלתי מוסבר אחד לשנייה, רגשית ופיזית, כאילו הם נתונים להשפעתו של כוח על-טבעי שמסרב לתת להם להתרחק זו מזה.

מייקל שנקס, שביים וכתב את הסרט, מצליח לחדש בז'אנר באמצעות פרמיס מגניב ומקורי (אם כי בימים אלו מתנהל משפט בנוגע לאותה מקוריות, שכן הם נתבעים על ידי יוצרי סרט מ-2023 בטענה שגנבו את הרעיון שלו) אותו הוא בונה באיטיות, וכך הוא מצליח להקדיש זמן לתיאור היחסים בין שתי הדמויות הראשיות, אותם מגלמים בני הזוג במציאות דייב פרנקו ("האשליה", "משחקי חובה") ואליסון ברי ("קומיוניטי", "GLOW"), ובונה את המתח והאימה בהדרגתיות. אך אל דאגה, רגעי האימה מגיעים במלוא עוצמתם, ובשיאו "צמודים" מכיל כמה רגעים סיוטיים, קריפיים ועוכרי שלווה שיצליחו לערער את מיטב הצופים.

אבל בסרט יש יותר מהנראה לעין. הוא נוגע גם בתמות של תלות בתוך יחסים זוגיים, זהות אישית ובפחד ללכת לאיבוד ולאבד את עצמך בתוך קשר. שני כוכביו המוכשרים מביאים לשולחן את כל מה שיש להם. ברי לחלוטין זורחת בסרט הזה, ומצליחה לרגש, להצחיק להפחיד ולהתמודד בגבורה עם כל מה שהתסריט זורק עליה. לעומתה, פרנקו, שהטייפ קאסט שלו הוא של הצעיר המתלהב, החייכן והאנרגטי, עושה כמיטב יכולתו, אבל פחות עובר בתור המוזיקאי הכושל, העייף, המהורהר ורדוף טראומות הילדות. דיימון הארימן, בתפקיד השכן הידידותי והכתף התומכת של מילי, עושה עבודה נהדרת, ומשחק בדיוק על התפר הכול כך דק שבין מקסים ומטריד.

אי אפשר להתווכח על כך שהסרט מרענן ומקורי (טוב, לגבי החלק הזה ניתן לבית המשפט להחליט), אבל זה לא מונע ממנו להיות מושלם: התסריט מזייף לעיתים, אי אפשר להתעלם מהקלישאות השחוקות של הז'אנר, לפעמים הדיאלוג מרגיש כתוב מדי וחסר אותנטיות, והוא לא סומך מספיק על הכימיה שברי ופרנקו היו יכולים להביא באופן טבעי, כיאה לזוג נשוי, לסרט. יש בו תחכום והומור, אבל לפעמים נדמה שהוא מתאמץ מדי להראות עד כמה הוא כה מתוחכם והומוריסטי, וזה מבלי לדבר על פתירת הקונפליקט הרגשי של "צמודים", שנפתר במהירות רבה מדי ובאופן מעט מאולץ.

באופן טבעי, ה-Body Horror שהסרט מציע לצופים יזמין השוואות לסרטים דומים אחרים כדוגמת "יופי מסוכן". הוא מצליח להפחיד, לעניין, לעורר מחשבה ולפעמים אפילו קצת לרגש. נכון, יש בו חסרונות, אבל הוא מצליח לבלוט מעל כמה וכמה סרטים אחרים בז'אנר שבו הוא מתקיים. לפעמים, גם זה מספיק כדי לעשות את העבודה.