כריתת עונה • מה חשבנו על "עונת המכשפה"?

היו ימים בהם ניקולאס קייג' נחשב אחד השחקנים הטובים והמבטיחים בהוליווד. ימים בהם נוכחותו חישמלה את המסך באנרגיות עזות, ימים בהם הוא עשה סרטים כמו "בייבי אריזונה", "לב פראי", "עימות חזיתי", "להוציא את המתים" ועוד. ימים אלו חלפו לבלי שוב. וגם תקופת האבל עליהם. הקריירה של קייג' היא כבר שלד יבש הקבור עמוק באדמה. התפרצויות הזעם והטירוף הפכו למניירה שחוקה, תצוגות הרגש ללעוסות וחסרות טעם והיכולת לברור סרטים להשתתף בהם - הולכת ומתדרדרת. אפילו סרט בעל פוטנציאל בי-מובי אלים, משעשע וקאמפי כמו "עונת המכשפה" הופך לאפרורי - בין השאר גם באשמתו של הכוכב העייף.

היחידה ללכידת עריקים

"עונת המכשפה" מספר על צמד אבירים צלבנים בשם בימן (קייג') ופלסון (רון פרלמן), שמאסו בחיי המלחמה והאלימות. הם עורקים משורות הכנסייה הקתולית, ומחליטים לחזור מהמזרח התיכון לאירופה מולדתם. עם זאת, בניגוד למאה ה-21, אירופה של המאה ה-14 היא עדיין לא גן עדן של גראס, סקס וזכויות סוציאליות, אלא יבשת מוכת מגיפות, אמונות תפלות וקנאות דתית. השניים מגיעים לכפר בו נערה צעירה מואשמת בכישוף, שם הבישוף המקומי מציב בפניהם ברירה: עונש מוות על עריקתם, או העברת המכשפה למנזר רחוק בו תישפט על כשפיה. אם תימצא אשמה במשפט, יוטל עליה עונש הכולל טקס דתי בו ייטלו ממנה את כוחותיה, מה שלדברי הבישוף אמור להביא לסיומה של המגיפה השחורה.

התלבושות, האיפור, הלוקיישנים והצילום בסרט מרשימים. חוץ מהם גם אין פה שום דבר. פרט לתצוגת המשחק הדלה במיוחד של קייג', התסריט, במקום להתפרע ולחגוג את הטירוף הפוטנציאלי של הסיטואציה, הופך את הסרט למעין מסע חברות/התבגרות רווי דיאלוגים מופרכים עד אבסורדיים, משובץ בקטעי אלימות קצרים ואנמיים בהם נפטרים בהדרגה מדמויות המשנה. רון פרלמן, אחד השחקנים הטובים של הוליווד, ובעל תווי פנים שמתאימים בול לגוזמאות ימי הביניים (גילומו את סלבטורה, הנזיר הגיבן והמטורף ב"שם הורד", היה קונטרה מצוינת למשחקו המאופק של שון קונרי באותו הסרט), אמנם עושה כמיטב יכולתו, אך במסגרת המגבילה של התסריט היבש מחד וניקולאס קייג' מנגד, לא מצליח להציל את הסרט.

החותם השמיני

סופו של הסרט מופרך, ומנותק מכל רצף תסריטאי שקדם לו. הוא אמנם מספק את מנת האלימות והאפקטים הדרושה לתחושה של בומבסטיות מסוימת, אך מאחר וזו אינה מתקיימת בהקשר הראוי לסיטואציות ולדמויות שקדמו לה, במקום לרגש, הסיום מעייף. נראה שלבמאי, דומיניק סנה ("עקיצה ב-60 שניות", "דג חרב") חסרים המודעות העצמית וההומור הדרושים ליצירת סרט חרבות וכשפים ראוי לשמו. ניסיונו להציג בסרט אמירה בעלת משמעות מופרכת - הוא אף הגדיל לעשות, וציין בראיון שמקור השראתו ל"עונת המכשפה" הוא "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן השבדי, לא פחות ולא יותר. גרוע מכך, האקשן מרושל, ויכולת בימוי קרבות החרבות שלו לרוב בינוניות.

אמנם לא כל האשמה מוטלת על כפתיו הצנומות של קייג', אך מצופה משחקן במעמדו שפרט ליכולת משחק, גם ידע לבחור את סרטים המתאימים לו. לאחר בחירה בסרט כושל כמו "עונת המכשפה", נותר לקייג' רק לקוות שבעוד כמה שנים, אחרי שהקריירה שלו תוותר רק כזיכרון רחוק, יגיע במאי כמו קוונטין טרנטינו או דארן ארונופסקי, וישלה את כישרונו האבוד מתהום הנשייה כמו אלו של קורט ראסל או מיקי רורק. בינתיים, זה מביך.