"אינדיאנה ג'ונס" החדש הוא לא סרט מושלם - אבל הוא גם לא כזה גרוע כמו שתיארו אותו

טוב, אני מרים ידיים. הגיע הזמן להשלים עם זה. הטרנד הנוסטלגי שסוחף עכשיו את הוליווד כאן כדי להישאר - לפחות עד שייגמרו הרעיונות או הדמויות בקטגוריה הזו - ואז נישאר עם ריק יצירתי. עד שזה יקרה, היוצרים בעיר החטאים ימשיכו ככל הנראה לספק לנו יצירות ממוחזרות, או לכל הפחות כאלו שמתבססות על מכנה משותף אחד: הפעלת הרגש הנוסטלגי של הצופה, במקום לאתגר אותו מחשבתית. עכשיו, זה לא שאני לא טיפוס נוסטלגי במהות (כולי נוסטלגיה), אבל אלוהים אדירים, מה כבר ביקשתי, קצת מעוף?

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• שולי רנד: "אני מסרב להגיד את דעתי כי אין טעם. היא לא תשנה שום דבר"
• נועה קירל הכריזה על מופע בפארק הירקון: "אחד הדברים הגדולים שעשיתי"
• הלן מירן ולייב שרייבר יגיעו לפסטיבל הקולנוע ירושלים

אל הטרנד הבעייתי הזה מצטרפת דמות אייקונית נוספת: אינדיאנה ג'ונס. הארכיאולוג הציני שמושך אליו צרות, נחשים ונאצים, מגיע לבתי הקולנוע בפעם החמישית. 42 שנים אחרי הסרט הראשון ("התיבה האבודה") ו-15 שנים אחרי הסרט הרביעי והכושל ("ממלכת גולגולת הבדולח"), האריסון פורד חוזר לעטות את כובע הפדורה החום ולהניף את השוט האייקוני. סטיבן שפילברג, שביים את ארבעת הסרטים הקודמים בסדרה, פינה הפעם את הכיסא לג'יימס מנגולד - האחראי בין השאר ל"לוגאן" המצוין.

בשנת 1969 ד"ר הנרי "אינדיאנה" ג'ונס הוא מרצה לארכיאולוגיה העומד לפני פרישה. רגע לפני שהוא מממש את תוכנית הפנסיה שלו, פורצת אל חייו צעירה בשם הלנה שו (פיבי וולר ברידג', "פליבג"), שתתגלה בהמשך כבתו של שותפו לשעבר. השניים יוצאים למרוץ חובק עולם נגד פיזיקאי נאצי מטורף בשם ד"ר וולר (מאדס מיקלסן, "דוקטור סטריינג'","חניבעל") כדי להשיג חפץ עתיק הנקרא "חוגת הגורל", שאותו בנה ארכימדס (אתם יודעים, אאוריקה וכל זה). למחזיק בחפץ זה יש אפשרות לחזור אחורה בזמן ולשנות את מסלול ההיסטוריה.

בפסטיבל קאן האחרון התקבל "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" בגלגולי עיניים וספג ביקורות פושרות למדי. אז בואו נרגיע את הרוחות: מדובר ברוב מהומה על לא מאומה. אמנם לא מדובר בסרט מושלם או כזה שמתקרב לרמה של הסרט הראשון, אך מנגד גם לא מצטייר בתור הכישלון שתיארו אותו.

רבות דובר על ההצערה הדיגיטלית של האריסון פורד, שהייתה חלק בלתי נפרד ממסע יחסי הציבור של הסרט, וזו אכן מסתמנת כשוס גדול בסיקוונס המצוין שפותח את הסרט. בשונה מסרטים אחרים ("הפלאש", לדוגמה), קברניטי האפקטים בדיסני עשו עבודה מקצועית, וקשה להבחין שמדובר בדמות ממוחשבת למהדרין. בנוסף להצערה המדוברת, במהלך 20 הדקות הראשונות של "חוגת הגורל" מתקבלת מנה גדושה ומלהיבה מכל מה שאנחנו אוהבים ומכירים מסרטי אינדיאנה לדורותיהם.

אחרי הפתיחה מלאת האקשן הישן והטוב סטייל אינדיאנה ג'ונס, הסרט נכנס למצב קצת יותר מתון ורגוע, וזו אחת הבעיות הגדולות שלו. הוא סובל מקצב חסר אחידות, הסצנות הרגועות לפעמים יכולות להרגיש ארוכות ומתישות, והאקשן - טוב ומהיר ככל שיהיה - קצר מדי. הסרט נמשך 154 דקות, ועם עריכה מעט יותר אינטנסיבית ומלאת קצב, הוא יכול היה לעורר עניין ולא פיהוקים בקרב הקהל הצעיר שהגיע להקרנה. נוסטלגיה, כבודה במקומה מונח, אבל האיטיות של האייטיז לא יכולה לעבוד בשנות האלפיים.

האהבה לדמותו של הארכיאולוג השרמנטי ניכרת על הפנים של האריסון פורד, שהכריז עליה קבל עם ועדה. אינדיאנה ג'ונס הוא חלק בלתי נפרד ממנו ולהיפך, ועל אף המוגבלות הפיזית הבלתי נמנעת בגילו (81), במספר סצנות נבחרות הוא מזכיר לנו למה אנחנו אוהבים את הדמות הזו כל כך: החזרה (האחרונה) של פורד אל השוט והכובע הייתה יכולה להיות קצת יותר מוצלחת אם התסריט שכתבו ג'ון קסדן, דייוויד קפ ופיליפ קאופמן היה מלא יותר בבדיחות הסרקסטיות הידועות של ג'ונס. וולר ברידג' חולקת את המסך עם פורד בכימיה לא מושלמת, אבל בסך הכול יחסי הגומלין עובדים בין שתי הדמויות.

אחרי שתי מערכות טובות יחסית (בעיקר הראשונה) הסרט נכנס אל המערכה השלישית והכי בעייתית שלו. הקצב ממשיך לרדת, ולקראת הסיום מתרחש רצף אירועים מטופש ומופרך יתר על המידה (אפילו בסטנדרטים המופרכים של אינדיאנה ג'ונס). אם צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה, אז "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" מוכיח שגם בעזרת תיבול נוסטלגי שתפקידו הוא אך ורק לגרות אותנו להגיע אל הקולנוע ולשלם ממיטב כספנו כדי לחזות בגיבור ילדותנו - אפשר לספק מוצר קייצי, כיפי ואסקפיסטי שמצליח לעשות את התפקיד שהוטל עליו: הנאה.

"אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל": 3.5 כוכבים | במאי: ג'יימס מנגולד | ארה"ב 2023, 154 דק'