הסרט הזה לא רק חושף מציאות מקבילה, אלא מכריח אותנו להתבונן במציאות שלנו
במעין טייק מודרני ומעודן בהרבה ל"נהג מונית", "החלק החסר" - סרטו החדש של הבמאי הבלגי גיום סנה - מפגיש את הצופה עם דמות של נהג מונית צרפתי שגר בטוקיו ונוסע ברחובותיה יום ולילה. העדינות שמאפיינת את העשייה הקולנועית של הסרט המרתק הזה מתנפצת אל מול החוק האכזרי שעומד במרכזו
קולנוע יפני (כמו כל דבר שמגיע מארץ השמש העולה) הוא קטגוריה קולנועית בפני עצמה - מעין תת-ז'אנר שמייחד את הסרטים היפנים משאר הסרטים שמוקרנים בבתי הקולנוע. זאת לא רק השפה, המנהגים או התרבות השונה – אלא המגע האסתטי של הבמאים היפנים, שיוצרים את הסרטים שלהם בעדינות שאין כדוגמתה, כאילו הסרטים נערכו בחוט ומחט ולא על תוכנת עריכה. במידה מסוימת, יפן היא תמיד ייצוג של "האחר", והמבט עליה – והסרטים שמגיעים ממנה – הוא בבחינת התבוננות חיצונית על יצור משונה, קסום ומיוחד.
בסרטו החדש של הבמאי הבלגי גיום סנה, "החלק החסר" (שהוצג לראשונה ב-TIFF - פסטיבל הסרטים של טורונטו - ב-2024), היוצרות מתהפכות. גיבור הסרט הוא ג'יי (רומן דוריס, "שלושת המוסקטרים", "קאט!"), נהג מונית צרפתי, שנסיבות משפחתיות (עוד על כך בהמשך) הביאו אותו להעתיק את חייו לטוקיו.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
עוד לפני שצוללים לעלילה, סרטו של סנה כבר מעורר עניין בכך שהוא מעתיק את ההתבוננות המערבית הכמעט אוריינטליסטית על יפן ותושביה ומשליך אותה בחזרה על הגבר המערבי, שהופך להיות הזר – על כל המשתמע מכך – בחברה שלא יודעת להכיל אותו, והוא לא יודע לאכול אותה. זאת פרספקטיבה מעניינת כשלעצמה על כך שזרות ושונות הן בבחינת המתבונן, אפילו כשזה מגיע – כן כן – ליפנים.
ג'יי, כאמור, הוא נהג מונית שחורש את רחובות טוקיו יום ולילה. על אף שהוא דובר יפנית ובקיא בסמטאות העיר יותר מהנהגים המקומיים, ג'יי הוא "גאיג'ין" - מונח שמתייחס, לרוב בנימה מזלזלת ומתנשאת, לתושבים לא יפנים שחיים במדינה. למרות שהשנים ביפן כבר הקנו לו אזרחות והוא גר בבית בבעלותו, הוא תמיד יקוטלג על ידי היפנים כאורח במקרה הטוב, או כתייר שהאריך את החופשה שלו יותר מדי זמן – עד שזו צרבה אות קין על מצחו הצרפתי, במקרה הרע.
סרה מקלף ביסודיות את השאלות הרבות סביב ג'יי (מה יש לגבר צרפתי בן ארבעים פלוס לחפש לבד ביפן?) וחושף בהדרגתיות את עברו: הוא התאהב באישה יפנית, עבר עבורה לטוקיו, והביא איתה ילדה בשם לילי. כשלילי הייתה בת שלוש השניים נפרדו. אמא שלה "תפסה" אותה ראשונה, העבירה אותה בית והחליטה על דעת עצמה – ובאישור הרשויות – לנתק את ג'יי מחייה.
קראתם נכון: פרודתו של ג'יי עזבה את הבית עם לילי לפני שג'יי הספיק לעשות את זה בעצמו, מה שהתיר בידיה את הבחירה אם לערב, או לא, את בעלה בנפרד בחייה של הילדה. והכל בחסות החוק, כי ביפן, מסתבר, זה נהוג. ההורה הראשון שתופס חזקה על הילד מקבל באופן אוטומטי את המשמורת הבלעדית עליו, כמו גם את האוטונומיה לגדל אותו בנפרד מההורה השני.
איפשהו באמצע הסרט מתברר שג'יי נשאר לגור ביפן כי הוא מקווה שלילי בת ה-12 (מיי סירנה-מסוקי) פשוט תעלה על המונית שלו (ההשוואה בין טראוויס ביקל ואייריס מ"נהג מונית" לבין ג'יי ולילי מתבקשת). הגבר השבור הזה חי על רסיסי תקווה שהבת שלו – זאת שאסור לו לראות כי אמא שלה פשוט לא מאפשרת את זה – תמצא אותו.
בהיותו "גאיג'ין", ג'יי יודע שמערכת המשפט המקומית תהיה נגדו, ובהיותו סתם איש שאיננו יפני, הוא לא מצליח להשלים עם העובדה שהחוק אוסר עליו להיות מעורב בחיי בתו, רק כי פרודתו הייתה יותר מהירה ממנו. זרותו "הורסת" לו פעמיים: פעם אחת כי הוא נבחן באמות מידה חמורות בהרבה מאדם מקומי, ופעם שנייה כי הוא לא מצליח להבין את האכזריות של מערכת המשפט היפנית, שנמנעת מלהתערב בסכסוכי משמרות בין זוגות פרודים.
באמצעות סיפורו של הגיבור, "החלק החסר" חושף את הצופה הלא יפני לחוק משונה שאחראי על מקרים רבים של חטיפות ילדים על ידי הורה אחד, שמטרתן להרחיק באופן כפוי את ההורה השני מחיי הילד. זה סרט עדין מאוד בגישתו ועשייתו הקולנועית הלא פרובוקטיבית, אבל פוליטי ונפיץ מאוד בעצם העלאת הנושא לסדר היום. והנה, הקולנוע והמציאות נפגשים: באפריל האחרון, שנתיים אחרי שהסרט הוקרן לראשונה, בית המשפט היפני נכנע ללחץ בינלאומי שהופעל עליו במשך שנים והחליט לחייב הורים פרודים להגיע להחלטה משותפת בנוגע לגידול הילד. הגיע הזמן. לא מוזרים בכלל, היפנים האלה.
