"קינג ארתור: אגדת החרב" – המלך ארתור ושני קנים מעשנים

יש להניח שהצלחת סרטי "שרלוק הולמס" שיצר הבמאי גיא ריצ'י (על פי הדיווחים בהוליווד החלק השלישי נמצא בימים אלה בפיתוח) היא שהובילה אותו אל עלילותיו של גיבור בריטי איקוני אחר, המלך ארתור, שכן גם הוא זוכה ממנו לטיפול באותה רמת נאמנות למקור.

כשם שהולמס הפך לגיבור אקשן על גבול הסופר הירו, עושה רושם שגם כאן ארבעת התסריטאים שחתומים על "קינג ארתור: אגדת החרב" (מה רע בלתרגם ל"המלך ארתור"?) בקושי התאמצו לקרוא עד הסוף את ערך הויקיפדיה הרלוונטי. כנראה פשוט שאלו את עצמם "מה האדם הפשוט ברחוב יודע על המלך"? ואז זרקו אסוציאציות כמו - שהוא גיבור שצמח מהמעמד הנמוך, שהוא היחיד שהצליח למשוך את החרב מהסלע, שהסתובב שם איזה מכשף בשם מרלין, וכך כל מיני אלמנטים שכאלה נשזרים בעלילת פנטזיה, ארוגים יחד עם פילי ענק זועמים ונימפות החבוקות בזרועות תמנון.

המלך אותר (אריק באנה), שמוצג כאן כזך ונאור, מודח בהפיכה שזומם וורטיגרן המרושע (ג'וד לאו, שגילם את ד"ר ווטסון בסרטי הולמס של ריצ'י), ואחד הקורבנות של משחקי הכס הללו הוא הפעוט ארתור, שנזרק מחצר המלכות אל בירא עמיקתא של בית בושת, שם הוא גדל ומתחשל, עד ליום שבו תיוודע זהותו האמיתית.

במסעו של ארתור הבוגר (צ'רלי הונאם בלוק שרירי מתמיד) מתקבצת סביבו חבורה נאמנה, שכרגיל מלוהקת כך שכל מגזר יקבל ייצוג וקהל היעד יורחב. אז מסביב לשולחן העגול של מלך אנגליה הקדום תמצאו גם שחור ואסייתי, ואל החברים אף מצטרפת אישה בעלת כוחות על טבעיים. רק שאולי במקום לדחוף בכוח נקבה אל המעגל היה אפשר פשוט להשקיע טיפה יותר מחשבה בסיפור שבו לא כל הנשים הן או מכשפות או נסיכות פסיביות שגברים מקריבים על פי צרכיהם.

אבל עזבו את העלילה, היא רק תירוץ עבור ריצ'י להפגין את כישרון הבימוי שלו, ששב אל ימיו הטובים. למשל, סיקוונס שבו משחזר ארתור באוזני מפקד כוח צבאי שהגיע לערוך חיפוש בבורדל איך עבר עליו היום, בדיאלוג משעשע שבחלקו מתנהל במילים במקום משפטים, ומרוסק למונטאז' קצבי של שוטים קצרצרים, מזכיר את סרטי הפריצה של ריצ'י "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'" הנהדרים. הייתה לו מאז גם תקופת שפל (שבאופן חשוד הגיעה בקורלציה להתהדקות יחסיו עם הזמרת מדונה, כיום גרושתו), וסתם רגעי בינוניות, אך דווקא בימי הביניים נדמה שהוא מתחבר שוב ליצירתיות שהובילה אי אז בניינטיז להכתרתו בתור "טרנטינו הקוקני". אם כי יש סצנה ב"ארתור" שנדמית כמחווה לאחד הרגעים הכי אלימים וזכורים בסרטיו של במאי העל האמריקני, והיא דווקא אחת הפחות טובות בסרט, ועשויה כל כך רע, ונופלת בדיוק איפה שטרנטינו המקורי הצליח בחוכמתו לא ליפול, כך שהיא דווקא מעידה על פער גדול ביניהם.
כפי שמרמזת כותרת המשנה ("אגדת החרב") זהו פרק ראשון המניח את היסודות לקראת סדרה מתוכננת של שישה סרטים. בהנחה שהקהל יביע עניין בסרטי ההמשך, עוד יהיו הזדמנויות להשתפר.