למרות הפופלאריות שלו ביוון, "אהבה יוונית" לא מצליח להמריא

היוונים אוהבים את "אהבה יוונית", במולדתו שבר הסרט שיאי הכנסות וסימן תפנית בקרב הקהל המקומי אחרי שנים  שבהן אפילו הבלוקבסטרים הכי גדולים מהוליווד לא הצליחו לפתות את היוונים למלא את האולמות. ההצלחה שלה זכה במולדתו מפתיעה משתי סיבות – ראשית, משום שזה סרט רע. שנית, משום שמתקבלת תחושה חזקה כי הוא בכלל מכוון החוצה, ומתחנף לקהלים זרים. לדוגמה, הצילום שמעצב גלויות קיטשיות של נופי האיים. עוד דוגמה - הוא מרבה בדיאלוגים באנגלית. כשדמויות שמגיעות מארצות שונות נאלצות לתקשר ביניהן בשפה הנפוצה זה הגיוני, אך מדוע כולם צופים בחדשות רק ברשתות בינלאומיות באנגלית? או לפי מה נבחרו השירים בפסקול, שחלקם מיובאים ממדינות אחרות? ומדוע בכמה מקרים מופיע בפריים מסך שמקרין קטעים מסרטים הוליוודים קלאסיים? לבמאי והתסריטאי כריסטופר פפקליאטיס הפתרונים. הוא התקין שלושה סיפורי אהבה קצרים, שלכולם נקשר באופן מאולץ המיתוס של ארוס ופסיכה כדי להוות מכנה משותף. יש גם השקה נוספת בין הפרקים שאמורה לנפח עוד יותר את המלודרמה המוגזמת כבר כך.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מחקר מדעי קובע: זה הגבר הכי חתיך בעולם

"המפסטד שלי" הוא סרט מנומנם המיועד לקהל ותיק

ולריאן ועיר אלף הכוכבים: האם לוק בסון איבד את זה?

הסיפור הראשון הוא כמו סיכום של כל מה שקראתם במדורי חדשות החוץ על יוון בשנים האחרונות (בארצו הסרט יצא כבר ב2015). רומן כנגד כל הסיכויים והכותרות המבאסות, שאמור לצייר תמונת מצב אקטואלית. השחקן הערבי-ישראלי תאופיק ברהום ("אופוריה", "ערבים רוקדים") הוא פאריס, מהגר סורי שנמלט מהמלחמה אל יוון, שם הוא מתגורר בהאנגר נטוש. יום אחד הוא מציל את דפני המקומית (ניקי וקאלי) מידי שני פליטים אחרים שניסו לאנוס אותה, ומתפתח ביניהם קשר. ברקע מתארגנת בעיר קבוצה פשיסטית שמבקשת לנקות את הרחובות מהפולשים הבלתי הרצויים, שתופסים עבודות ומביאים רעות חולות. גרוטאת המטוס שבה מוצאים בני הזוג הצעירים מקלט לאהבתם הסודית משמשת דימוי נחמד לתקיעות של גורלם ולקרקוע של הזוגיות. המשחק של ברהום מעצב את פאריס כחתול רחוב שאמנם יודע להסתדר, אך עדיין ניכר בו חוסר ביטחון נערי, ואנו מרגישים את הפוטנציאל בצעיר הזה, שהנסיבות לא מאפשרות לו לממש את עצמו. אך גם ההופעה הטובה שלו מתקשה להציל עלילה קלישאתית, והדיאלוגים שהוא נאלץ להקריא גורמים להתכווץ במבוכה. המהגר והיווניה שוברים שיניים בשפה זרה כדי לתקשר, ולכן משתמשים במשפטים קצרים ובסיסים בשיחות כמו –"אני לומדת ממשל", "פוליטיקה זה רע. הרבה שקרים". לא שאי אפשר להביע רעיונות מורכבים ללא מילים בכלל, אנחנו מכירים שפע סרטים אילמים שעשו את זה. לדוגמה "מטרופוליס", שקטע ממנו מוצג בפרק השני ומראה באילו אילנות גבוהים פפקליאטיס מנסה להיאחז (על אף שהבמאי המנוח פריץ לאנג בטח היה מזדעזע מ"אהבה יוונית", ולו רק בגלל המבטא הגרמני שמאמץ השחקן האמריקני סימונס באפיזודה השלישית).

האפיזודה השנייה והחלשה ביותר עוסקת ברומן שמתפתח בין מנהל בדרג ביניים בחברה שנקלעה לקשיים במשבר הכלכלי (שמגלם פפקאליס עצמו) לבין יועצת ארגונית (אנדראה אוסוורט ההונגרייה) שמוצנחת כדי לקצץ בכוח אדם. המנהל השרמנטי לוקח ללב ולכן סובל מהתקפי חרדה. האם ניתן להמיר את הכדורים האנטי דיכאוניים בסטוץ שובב עם תיירת? מלבד כמה דייטים בטברנות, נדמה שהסיפור הזה היה יכול להתרחש בכל תאגיד, ושאלות דומות ראינו בסרטים כמו "תלוי באוויר" כבר בעקבות המשבר של 2008. ייתכן, כפי שנרמז, שהחידושים בתחום התרופות הפסיכיאטריות הם תופעה חמה ומרגשת עבור היוונים, אך בתל אביב בכל מקרה חצי מהיושבים באולם על ציפרלקס.

הפרק השלישי מפגיש אותנו סוף סוף עם הכוכב הגדול ביותר, זה שמובלט בפוסטר, בטריילר ובפרולוג, וכמובן שבפועל מקבל הכי פחות דקות מסך מבין הגיבורים, זוכה האוסקר ג'יי קיי סימונס ("אוז", "וויפלאש"). הוא והשחקנית הותיקה שלצדו חינניים מאוד, אבל כמו בסיפור הראשון, גם כאן זה ממש לא מספיק. סימונס, שמזוהה עם דמויות חמורות סבר, מקבל הזדמנות להציג צד קליל ורך בתפקיד סבסטיאן, אקדמאי גרמני בנופש, שמחזר אחר אישה מקומית במרכול. מריה (מריה קאבויאני) היא עקרת בית פשוטה, שאפילו במהלך שגרת הקניות שלה לא עושה יותר מדי, כי כסף למצרכים אין. אז הרווק הזקן שמנסה לפתות אישה נשואה קונה את אהבתה, תרתי משמע, במחוות רומנטיות כמו מילוי העגלה שלה בסופר. לא בדיוק החומר שממנו עשויים כרטיסי ברכה לט"ו באב.