"הצלף" מחטיא את המטרה ומתגלה כמותחן אימה סטנדרטי

לא בטוח עד כמה השם אהרון טיילור ג'ונסון מצלצל מוכר באוזני הצופה הממוצע, במיוחד כזה שחי מחוץ לארה"ב. השחקן הצעיר בן ה-27 אמנם הגיח בכמה סרטים מוערכים, אך קשה לומר שהפך לכוכב, ועד השנה שעברה התבלט בעיקר בסרטי "קיקאס" הגרועים. אלא שלפני כמה חודשים הוא זכה בגלובוס הזהב עבור תפקידו ב"יצורים ליליים" המצוין, הוכיח שהוא המניה הכי נכונה כרגע, וכך נוחת אצלנו סרט חדש שהוא סוחב כמעט לגמרי לבדו בסחיבת פצוע. אלא שגם אם יש לו עיטור נוצץ על דש המדים, לא בטוח שהוא בכושר הנדרש למשימה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מאחורי הקלעים: כך צלמו את"טודו בום"

האמת מאחורי המשכורת של גל גדות נחשפת

אלון ששון לוהט ללא חולצה

את "הצלף" (שבאנגלית נקרא דווקא "החומה", ורק על ההחלטה לשנות את שמו בישראל אפשר למלא עבודת סמינר. משהו אומר לי שלא היה זה החשש מבלבול עם האלבום והסרט של הפינק פלויד שהוביל את המפיצים להחלטה הזו) קל לדמיין גם כמונודרמה בתיאטרון פרינג'. התסריט של דוויין וורל הוא מסוג הקונספטים הממזריים והחסכוניים שדווקא מאפיינים את התעשייה הישראלית, רק שהוא לא מבוצע עם אותו ברק שאפיין פורמטים מנצחים כ"בטיפול". סיפור שמתרחש בזמן אמת, במקום אחד, ומובילים אותו שלושה שחקנים ראשיים, שאחד מהם רואה ונשמע אך אינו נראה.

טיילור ג'ונסון הוא אייזיק (המכונה "אייז", כינוי שלא במקרה נשמע כמו "עיניים"), לוחם אמריקני המוצב בעיראק ב-2007, זמן קצר לאחר תחילת נסיגת הכוחות מהמדינה. הוא משקיף לצד חברו הצלף מת'יוס (שמגלם אלוף ההיאבקות ג'ון סינה, המפגין פחות או יותר את אותם כישורי הבעה שנדרשים משחקן בWWE) על אתר צינור נפט שאירעה בו תקרית חריגה. הם מגלים כי כל העובדים במקום חוסלו, ומוצאים את עצמם על הכוונת של צלף עיראקי מסתורי. מת'יוס נפצע ומנוטרל, מוטל על הקרקע ונתון לחסדי הג'יהאדיסט. אייזיק מצליח לנתר לעבר חומת לבנים נמוכה הנמצאת בסמוך, ולתפוס מאחוריה מחסה. הוא אינו מסוגל להזעיק עזרה במכשיר הקשר שהתקלקל, אך כן מסוגל לנהל ברשת שיחה עם האויב ג'ובה, או לפחות כך הוא מציג את עצמו, אין לנו מושג מי הוא באמת.

הדיאלוג בין השניים הוא זה אמור לטעון את הסיטואציה ברבדים נוספים. קרב מוחות שאמור להתעלות אפילו על הלחימה הפיזית. הבעיה היא שג'ובה (לאית נאקלי) הוא ממש לא ד"ר חניבעל לקטר, ובמקום לחדור לנבכי נפשו של החייל המסכן ולהציף את מה שהודחק בדמות או באומה, הוא בעיקר נשמע כמו מנחה טוק שואו מ"קול הרעם מקהיר". אז אהרון טיילור ג'ונסון מסתער על ההרמה להנחתה לשחקי שיטה ומדגים תצוגה של סבל, היאחזות בחיים, וטלטול בין ייאוש לנחישות ותושייה בסגנון ג'יימס פרנקו ב"127 שעות", והתסריט דואג להבטיח אתגר חדש כל כמה זמן וטוויסט בסוף כל מערכה, אלא שבלי מערכת יחסים מעניינת באמת בין הדמויות, הסרט נותר תקוע. כשלבסוף מגיע הפינאלה הוא מסיר את צבעי ההסוואה של סרט המלחמה וחושף את היצירה כלא יותר ממותחן אימה סטנדרטי. נדמה ש"הצלף" החטיא את המטרה.