למרות התשוקה,"מאהב כפול" הוא יומרני, שטחי ומלא קלישאות

כש"מאהב כפול", סרטו החדש של הבמאי הצרפתי עתיר המוניטין פרנסואה אוזון, הוקרן בפסטיבל קאן האחרון הוא לא זכה לאהבה, אלא בעיקר לקיתונות של בוז. במקום לעשות לכולנו טובה ולהשליך אותו אל מימיי הריביירה, יצא שהסרט הדוחה, הפגום והמיותר דווקא הופץ גם אל בתי הקולנוע שלנו.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מחקר מדעי קובע: זה הגבר הכי חתיך בעולם

"המפסטד שלי" הוא סרט מנומנם המיועד לקהל ותיק

ולריאן ועיר אלף הכוכבים: האם לוק בסון איבד את זה?

המותחן הארוטי שאינו מותח, אינו מגרה, ויותר פורנו רך מארוטי, מספר על קלואי הצעירה שחווה משבר בחייה. מעבר לתחושת הדיכאון היא סובלת ממש מכאבי בטן פיזיים, שהם ביטוי לבעיה המכרסמת אותה מבפנים. השחקנית מארין ואכט, שכיכבה בסרטו של אוזון "צעירה ויפה", מקבלת הפעם לוק נערי, כחוש וחיוור. לא שיש סיכוי שמישהו יתבלבל בנוגע למגדר שלה, משום שחלק ניכר מהסצנות היא תעביר בעירום. קלואי אמנם פונה לטיפול פסיכולוגי, אך במהרה הסקסיות שלה תהפנט את המטפל פול (ג'רמי רנייה הבלגי, שהופיע בכמה מסרטי האחים דארדן) והוא יפסיק את הפגישות בקליניקה כדי להתראות עמה בקביעות בחדר המיטות, ולהעניק לה את אותו טיפול ישן ומוכר להיסטריה נשית. הרומן שמפר את כל כללי האתיקה מקשה מלכתחילה להתחבר לדמות, אך פול עוד אמור להיות "התאום הטוב". בחייה של קלואי הספק מעורערת בנפשה צץ לפתע לואי. הוא נראה בדיוק כמו פול, גם הוא פסיכולוג, וגם לו מתודות טיפול לא קונבנציונליות, כגון אונס. האם קלואי הוזה? מפנטזת? הרי יש סיכוי שזו בכלל אשמתה, מציע הסרט.

ברזומה של הבמאי אוזון סרטים טובים יותר ופחות. אין ספק שגם בשיקוץ הנוכחי הוא מקפיד על אסתטיקה מעניינת. למשל באופן שבו הוא משתמש בחלל המוזיאון בו עובדת קלואי כשומרת, שבולע ומבטל אותה, מבטא את התחושות שגואות בה בעת שהמבקרים חולפים על פניה ומתעלמים מקיומה. לכן מאכזבת משיכתו אל הסיפור, אשר מקורו ברומן מאת ג'ויס קרול אוטס האמריקנית, שכבר עובד בראשית הניינטיז לסרט טלוויזיה זניח בכיכובה של איזבלה רוסליני, ואלה כנראה הפרופורציות הראויות לגרסה פילמאית לדבר הזה.

אפשר לשער כי הקולנוען חובב המיניות והמין, שהולך ומתקרב לגיל 50, נבהל מהשנים החולפות וביקש לשמר איזה מעמד של "ילד רע" בפרובוקציה. או אולי סתם לחרמן את עצמו בבימוי שחקנים במיני סטיות. בכל מקרה קשה להתעלם מהפתטיות שנלווית לכל הסבר שעולה על הדעת. מדוע שיווה הבמאי המזוהה עם יצירה לה"טבית לקלואי את המראה שלה? הסבר אולי טמון באופן שבו מורח אוזון על המסך שלל ואגינות בקלוז אפים כה אקסטרימיים, שגם גינקולוג כבד ראייה ודאי יחשוב שמדובר בקרבה מוגזמת. כך הוא מגדיל את האיבר לכדי דימוי כמעט מפלצתי, לרוב על רקע אפל, ומחזק את המיזוגניות שזועקת כבר כך מהעלילה.

התעלומה הפסיכולוגית שהוא מתיימר לגולל שטחית ומגוחכת. ניסיון מגושם להשתמש במושגים בסיסיים מקורס מבוא לתיאוריות פסיכואנליטיות. בראש ובראשונה תחושת האלביתי, הרתיעה מפני מה שבה בעת מוכר אך זר ושונה. אל הפחד מכפילויות, שמתבטא גם במיזנסצנות של סימטריה והשתקפות, מצטרפות קלישאות אחרות, למשל כשקלואי תשיג לעצמה פאלוס בחנות לאביזרי מין, וכו'. מושגים שכאלה, במסגרת חקירה ביולוגית ופסיכולוגית של תאומים, עשויים להוות חומרים מרתקים ופוריים עבור יוצרים, וכבר שימשו בסיס לשורת סרטי מתח ואימה. כשנזכרים, לדוגמה, ב"אחיות" המצוין של בריאן דה פלמה, גם הוא במאי שמעולם לא נרתע מסנסציות, נחשף עד כמה הטיפול של אוזון כושל ובעייתי. "מאהב כפול" הוא התאום הלא מפותח של כל אותם סרטים.