ביקורת סרט: "פטרסון" - שגרה פיוטית ומרגשת

חייו של נהג האוטובוס פטרסון מתנהלים כנסיעה המעגלית בקו שאותו הוא מפעיל. כל יום הוא אותו יום, בשינויים קלים. בתוך השגרה, האיש בעל הנפש הפיוטיות מתעקש למצוא את הנשגב, ולתפוס אותו במילים שאותן הוא משרבט במחברתו.
"פטרסון", שבחודשים האחרונים כבר עשה לעצמו שם בחוגי פסטיבלי הקולנוע, שזהו הקהל אליו הוא פונה, מציג שבוע בחייו של הגיבור פטרסון, והימים חולפים, אך איננו מצפים לקראת שום דבר. כביכול אין בו דרמה, או סיפור, אלא רוטינה. בתוך מהלך זה, אלה החריגות הקטנות מהחזרתיות שמתעצמות והופכות למאורע, בין אם זה מנוע שמפשל או ריב קולני בין בני זוג בפאב.

כל יום מתנהל כקודמו: כתובית - והסרט הזה אוהב למלא את המסך בכתוביות - מוסרת איזה יום היום, ופטרסון מתעורר לצד בת זוגו (בכל פעם בתנוחה אחרת, שמרמזת על הסטטוס במערכת היחסים), קם, אוכל ארוחת בוקר, ויוצא לעבודה. הוא נוהג ברחובות העיר, ומאזין לשיחות של הנוסעים. כשהוא חוזר הביתה, הוא משוחח עם החברה על יומה, עד שהיא מטילה עליו לקחת את הכלב לטיול, ואז הוא מבקר בפאב השכונתי, לכוסית לפני השינה.
חובבי הקולנוען העצמאי המהולל ג'ים ג'רמוש כבר מכירים את הסגנון, ויודעים למה לצפות. הוא מתעניין בדיאלוגים ובטיפוסים, כמו המפגשים על כוס קפה ב"קפה וסיגריות". אמנם מתבקש להשוות את הסרט הזה לסרט אחר שבו הציץ לעולם התחבורה הציבורית, "מונית לילה", אך אם שם עקב אחר המפגשים שנוצרים בחלל האינטימי בין נהגים ולקוחותיהם בערים מרכזיות בעולם, ולא היסס ללחוץ על דוושות הקומדיה והרגש, ב"פטרסון" הנהג נותר דומם, והרחובות בהם הוא חולף נמצאים בעיר שנראית כל כך לא מיוחדת, הפתח תקווה של ניו ג'רזי, שגאוותה הגדולה היא בכך שהוציאה מתוכה את מחצית צמד הקומיקאים אבוט וקוסטלו. הברמן הלוקאל-פטריוטי  נאלץ לגרד בכוח תירוצים כדי למלא את "קיר התהילה" שמוקדש לגיבורים מקומיים.

שם הגיבור כשם עירו האפרורית, וגם כשם יצירתו המונומנטאלית של המשורר וויליאם קרלוס וויליאמס, הדנה בקשר בין האדם לעיר. את הנהג השקט מגלם אדם דרייבר (הכניסו כאן את הבדיחה המתבקשת על שם המשפחה שייעד אותו לתפקיד), וג'רמוש מנחה אותו לצמצם, לפעול על אש קטנה, להיות הכי מאופק ורגיל. לידו, חברתו היזמית (גולשיפטה פראהני. אכן במציאות בעיר יש אוכלוסיה מוסלמית גדולה), שמעצבת את הבית ואת סביבתה במשחקי שחור-לבן, וחולמת להיות זמרת קאנטרי (שחקנית איראנית, כן?) נדמית כרוח סערה. לפעמים נדמה שפטרסון נכבל ברשתה של בת זוג מניפולטיבית, ולרגעים היא המשענת הכה נחוצה עבורו. אגב, ג'רמוש מצליח להוציא הופעה מורכבת יחסית אפילו מכלב הבולדוג השמנמניאק, שבכלל מגולם בידי כלבה.
עם זאת, כשהבמאי מורח על המסך את מילות השירים של פטרסון, שבמציאות כתב המשורר האמריקני הוותיק רון פדג'ט, באופן שאינו מסונכרן עם הקראתן בידי דרייבר, או בקצב המתאים להקראת שירה, ואף מוסיף דימויי מפלים גועשים, נדמה שהוא נסחף בזרם. בסך הכול, זהו הקולנוע, יותר מהשירה, שמרגשים כאן, ובכלל לא בטוח שזו הייתה כוונתו.