"יצורים ליליים" הוא אפל ומטריד אך גם מהפנט ומותח

כבר משניותיו הראשונות ברור ש"יצורים ליליים" לא יקלע לטעמו של כל אחד. הוא נפתח בדימוי של נשים שמנות באופן מוגזם, בעירום, מאופרות ברישול, רוקדות כאחוזות אקסטזה. גופן הגרוטסקי, זה שהוליווד מתאמצת בשגרה להסתיר ולהדיר, ממלא את המסך, תנועת הבשר העבה מואטת ומובלטת. דימוי זה, המתגלה כיצירת אמנות בתערוכה, הוא כמו הסרט כולו - אפל, משונה, בנימה של הומור שחור, מטריד, אך גם מהפנט, מותח ומסקרן.

זהו "סרט בתוך סרט", המבוסס על הרומן "טוני וסוזן", והוא אינו חס על צופיו, בדיוק כשם שהיצירה שבתוכו מבקשת לתפוס את הקוראת ולטרוד את מנוחתה. סוזן האמנית (איימי אדמס) מקבלת בדואר טיוטה של ספר חדש שכתב בעלה לשעבר, אשר ניתק עמה את הקשר לפני תשע עשרה שנים. סוזן, שמטבח ביתה היוקרתי והגלריה שבה היא עובדת מעוצבים בגווני שחור לבן מובלטים, המדגישים את הריקנות והשעמום שהיא חשה, מגלה כי הספר, ששמו הוא כשם הסרט הזה, מוקדש לה.

בין דפיו, בסרט שבתוך הסרט, מתגולל סיפור מז'אנר "אימת ההילבילי", סגנון שנע בין הריאליזם של "גברים במלכודת" והרימייק ל"כלבי הקש", לטירוף של "המנסרים מטקסס". הוא מציג את המרחב השומם של דרום ארצות הברית כשטח הפקר ניהליסטי, ומאלץ גיבור עירוני ומשכיל להתמודד עם טיפוסים מהמעמד הנמוך במבחני גבריות אכזריים שמטלטלים את ערכיו. ג'ייק ג'ילנהול (שכבר הוכיח שהוא יצור לילי מעולה ב"חיית הלילה") מגלם את טוני, שנקלע לסיוט כזה כשמכונית של חבורת צעירים מנגחת את הרכב המשפחתי שבו הוא נוסע עם אשתו ובתו אל שולי כביש נידח, ומעבירה אותם ליל בלהות. טוני, המתייסר על שלא הצליח להבטיח את שלומה של משפחתו, פונה לרשויות, ויחד עם הבלש שממונה על החקירה (מייקל שאנון) מתלבט בין חוק לצדק.

לא במקרה ג'ילנהול מגלם גם בסיפור המסגרת את האקס, מחבר הספר, שאף הוא גילה חולשה ונותר עם תא משפחתי שפורק באורח טרגי. אך הקישור היותר מקורי ומפתיע הוא בבחירה להקביל בין דמות של קוראת נקבה, של אם, לבין המעשייה שלקוחה מז'אנר מאצ'ואיסטי שלועס ויורק אבק ודם. הצופים יפענחו את הקווים המקשרים בין סוזן לבין עלילת הסיפור, וימשיכו להרהר למה מקביל מעשה שליחת הספר לסוזן. הקריאה מעירה בקוראת שדים רדומים, מובילה אותה למבט לאחור על חייה ופוקחת את עיניה. לפתע היא מבחינה ביצירה שתלויה על קיר הגלריה ומציגה באופן אסתטי את הכיתוב "נקמה". האם היא הייתה תלויה שם גם קודם, מבלי שהבחינה?

זהו בסך הכול סרטו השני של מעצב האופנה הנודע טום פורד, וכראוי לאיש שבין היתר אחראי ליצירת המוניטין של גוצ'י כפי שהוא היום, הפן האסתטי שלו מהוקצע ללא רבב. הדימויים המרהיבים, לרבות השימוש בצבע ובארט (גם עיצוב התלבושות, שפורד דווקא השאיר למעצבת אריאן פיליפס, שבעברה שתי מועמדויות לאוסקר), מקלים על הצופים לצלוח את התכנים הקשים, ומוסיפים פן אירוני לכיעור שטמון בעולמה המעוצב של סוזן. אך פורד מרשים לא רק באילוסטרציה של הסיפור, אלא גם באופן שבו הוא מספר אותו. גם כשהוא מתעל לתוכו את דיוויד לינץ' (קומפלט עם הדימויים של הוילונות האדומים, פסי ההפרדה הרצים על הכביש, הטשטוש בין רמות מציאות ועוד). השחקנים מצוינים, ואפילו כל דמות משנה שצצה לרגע נדמית כדמות מלאה ומעניינת. מי שאינו פוחד מהחשכה, ונכון לפגוש יצורים ליליים, ימצא כאן את אחת החוויות הייחודיות שהקולנוע הציע בשנה החולפת.

עוד ברשת סלבס:

אשתו של עומרי כספי תומכת באלאור אזריה

פרסום ראשון: פאר טסי נתפס נוהג ללא חגורה

כל הפרטים על חתונתם של אדוה דדון וגלעד שלמור

פרסום ראשון: קרן מיכאלי בזוגיות חדשה

מיליון או דולר: בכמה משכיר אייל גולן את הפנטהאוז שלו?