"קינגסמן: מעגל הזהב" מחוויר לעומת הסרט הראשון בסדרה

כשהסרט "קינגסמן: השירות החשאי" יצא לפני שלוש שנים הוא התגלה כאחת ההפתעות המהנות ביותר על המסך. קומדיית אקשן-ריגול מלאת אהבה לתרבות הבריטית ולסרטי ג'יימס בונד, בעיקר של עידן רוג'ר מור, בהם הושם הדגש על כיף וצחוק, גאדג'טים מגניבים, רשעים אקסצנטריים, ומרדפים שמאתגרים את חוקי הפיזיקה. בונד העכשווי של דניאל קרייג, כידוע, מושך הכי רחוק משם שאפשר, לעבר הריאליזם ה"רציני" והקודר. "קינגסמן" קפץ על המציאה, אסף את כל הדברים ש007 השליך בבוז, ועדכן אותם בצורה מוגזמת לסרט על סוכנים חשאים שלא אכפת לו ולא מפחד לחרוג אל הקומדיה. הנה, גם בפרק החדש "קינגסמן: מעגל הזהב" נמצא נעל עם שפיץ רעיל כמו ב"מרוסיה באהבה" ומכונית שהופכת לצוללת כמו ב"המרגל שאהב אותי". אלא שסרט ההמשך, למרבה הצער, מאבד את האיזון המושלם בטון שהשיג קודמו, ונופל אל השטותי, המטופש, והמחופף.

כשבאחת מעלילות המשנה נשלח הגיבור הצעיר אגזי (טרון אגרטון) לפתות את חברתו הבלונדינית של אחד הרעים ולהחדיר לגופה מתקן, זה מזכיר במשהו את המהלך המאכזב בסדרת "אוסטין פאוורס", כשמחלק ראשון שהוא פרודיה מופתית ועתירת בקיאות בסרטי הריגול של שנות השישים, עברו לחלק שני שמכוון נמוך ונוטה לעבר קומדיית סקס גנרית.

עוד ברשת תרבות ובידור:

"זה" חזר: האם מדובר בסרט המפחיד של השנה?

לעונה החדשה של איזו סדרה אתם הכי מחכים?

מיהו זוכה "האח הגדול" האהוב ביותר בכל הזמנים?

אז אחרי שנער השכונות אגזי סיים את טקסי החניכה שהכשירו אותו כחבר בארגון הביון הג'נטלמני "קינגסמן", הפעם הוא מוצא את עצמו מוביל את המאמץ לסכל מזימת סחיטה של בעלת קרטל סמים מטורללת (ג'וליאן מור). כמה היא משוגעת? היא חיה בממלכה קיטשית שבנתה מדגמי דיינרים משנות החמישים ("גדלתי על 'גריז' ו'אמריקן גרפיטי'" היא מתרצת את הלוקיישנים הקיטשיים-במתכוון, עם מכונות מילקשייק וספות תואמות באדום בוהק), בהם מדי פעם היא טוחנת במטחנת בשר עובדים סוררים. כן, מה שבסרט כמו "פארגו" היה השיא האלים והבלתי ייאמן של קומדיה שחורה, הופך אצל הבמאי מת'יו וון לגג אגבי וגרפי הרבה יותר. כי לוון אמנם יש הצלחות שנונות כמו "אבק כוכבים" ו"קינגסמן: השירות החשאי", אבל לפעמים מתפלק לו הפסיכופט המתלהב, כמו ב"קיקאס", ואז הוא מפשל. (גם ריבוי הקללות וה"פאק" בכל משפט שני של אגזי בסרט הזה צורם אפילו לחובב סקורסזה שכמוני, שהמאפיונרים בסרטיו לא ממש מקפידים על שפה שייקספירית).

מלבד הפספוס שבללהק את ג'וליאן מור לסרט שבו מופיע גם ג'ף ברידג'ס כבעלי מבשלת וויסקי דרומי, אך לא להפגיש אותם לאף סצנה ולוותר על איחוד שיענג את מעריצי "ביג ליבובסקי", הבעייתיות המהותית יותר בדמותה היא שהאמריקנה המדומיינת שהיא חיה בה היא לא יותר, כאמור, מתירוץ להוסיף עוד קצת אלמנטים מצועצעים לעיצוב. זה גורע מהאנגלופיליות של הסרט הראשון לטובת איזו השתפכות נוסטלגית כללית על אמצע המאה העשרים. הניסיון להגיד משהו על הבדלי המנטאליות שבין הבריטים לבני דודם שהתיישבו באמריקה נותר עמום ולא מספק. כך גם הניסיון המבולבל לסאטירה על היחס הצבוע כלפי משתמשים בסמים. אמנם הרגע שבו נשיא רפובליקני בסגנון ג'ורג' בוש שמח לזרום עם התוכנית של הטרוריסטית שמאיימת לחסל את כל מעשני הקנאביס על פני כדור הארץ, (כולל את סגניתו דמוית הילארי קלינטון), כדי "לנצח במלחמה בסמים" הוא מאוד משעשע, אך עם זאת נדמה שההסתכלות של הסרט על חובבי הג'וינטים לא באמת שונה בהרבה.

חוסר ההיגיון והשקעת המחשבה מלווה את הסיפור לכל אורכו. כשבמהלך מרדף מכוניות הפותח הרכב של אגזי חומק משלושה שחוסמים אותו בכך שבמשיכת ידית הוא נע אופקית, אתה אומר לעצמך "אה, קול, אז הרכב שלו מסוגל לעשות את זה". אבל כששטיק דומה משמש כדי להתגבר על עניין מהותי הרבה יותר, ולהחזיר לעלילה את הארי הארט (קולין פירת') אחרי האופן שבו יצא ממנה בסרט הראשון, ניכר שהפתרונות התסריטאיים קלים מדי. ואם הקשיים שעמם הגיבורים מתמודדים לא באמת כאלה מאתגרים, זה כמובן גם פחות מעניין.

אז כן, הבימוי של סצנות האקשן עדיין סוחף, אם זה במרדף המכוניות, או בסצנה על רכבל מעל רכס הרים מושלג, או בקרבות בבארים שבהם המצלמה מחרפת מסביב לדמויות בשוט אחד, מתקרבת ומתרחקת, כמו בסצנה המטורפת ההיא בכנסייה בסרט הראשון. אולם ככל שהמינון של הקרבות בסגנון הזה יותר גבוה, אפקט הוואו נשחק.
עוד רעה חולה של סרטי המשך ש"מעגל הזהב" לוקה בה היא הסתמכות על הופעות אורח של כוכבים. צ'יינינג טייטום (שנרמז כי תפקידו יורחב בהמשך הסדרה), האלי ברי (בלוק מחמיא ומצעיר), מייקל גמבון, וגם בתפקיד עצמו הזמר אלטון ג'ון, שבשנים האחרונות נדמה שמגיח רק בתפקידונים שמבזים אותו (אבל מצד שני, הוא אף פעם לא נרתע מטעם רע).

אז הסרט נופל מקודמו, אבל עדיין לא מדובר בסרט רע. פשוט שבאגודה של חייטים פרפקציוניסטים כמו אנשי הקינגסמן, אלה שמייחסים את מלוא הרצינות לכך שהשולחן יהיה ערוך על פי כל כללי הטקס, הנעליים מצוחצחות, העניבה מתוחה, הג'קט מגוהץ, הכפתורים בוהקים, ושאף חוט פרום לא יבצבץ חלילה משולי החליפה, אין מקום לעבודה המרושלת שכתבו עבורנו ב"קינגסמן" 2.