זה חוזר: האם מדובר בסרט המפחיד ביותר של השנה?

סרטי אימה תמיד היו ז'אנר מושמץ. כזה שנחשב מיותר, לא רציני, מבחיל ופונה לחתך מסויים מאד מהצופים, אלו שעדיין לא התבגרו. בשביל מה צריך הרי את כל הדם הזה? אבל פעם בכמה שנים מגיח סרט אימה "איכותי" שמצליח לרתק גם את המבקרים והצופים המעונבים ביותר. כזה שמצליח לחדש, ולהפתיע בתוכן או בצורה, כזה שבדרך כלל ניתן לשייך גם לז'אנרים אחרים כמו דרמה ומתח. כדוגמא אפשר למנות את כאן את זוכה האוסקר "שתיקת הכבשים", "הניצוץ" של סטנלי קובריק, "פרוייקט המכשפה מבלייר", החלוץ של תת ז'אנר "הקלטות שנמצאו" ולאחרונה "מישהו עוקב אחריי" המקורי. אבל "זה" אינו כזה. למרות שבדומה לניצוץ, גם הוא מבוסס על ספרו של סופר האימה המפורסם סטיבן קינג.

עוד ברשת תרבות:

לקראת סרטי האימה של הסתיו: מה הפחד הכי גדול שלכם?

משחקי הסינמה: התפקידים הקולנועיים הגדולים של כוכבי "משחקי הכס"

כל מה שצריך לדעת על העונה החדשה של "סיפור אימה אמריקאי"

"זה" לא מתעסק בלהביא משהו חדש אלא מחדש אגדת זוועה נושנה שכבר תועדה במיני סדרה מטרידה ומשובחת מהניינטיז. משימה לא פשוטה. אז האם הרימייק הזה בכלל ראוי והאם הוא מצליח לעמוד באתגר?

נחזור אחורה. גילוי נאות, אני לא מגיע לכתוב על הסרט הזה נקי ממטען. במידה מסויימת אני גדלתי על "זה", צפיתי במיני סדרה בפעם הראשונה בגיל 11, כמה שנים לאחר מכן העזתי לפתוח את הספר של קינג ולאחר שקראתי חצי ממנו פחדתי מדי כדי להמשיך. מאז פיתחתי פחד מליצנים ודמותו של פניוויז הטרידה לא פעם את לילותיי. וזהו הקסם או הכישוף של סרטי אימה. הם גורמים לך להתאהב בפחד עד לרמה של אובססיה. נלחמתי כדי לא להשוות בכל רגע במהלך הצפייה בין הסרט למיני סדרה, זה לא הצליח. אבל מה, נהנתי מכל דקה.

[youtube_embed youtube_id='OPdDdC4go6c']

ביל סקארסגארד (אח של אלכסנדר סקארסגארד מ"דם אמיתי", "טרזן", "שקרים קטנים גדולים") נכנס לנעלי הליצן הענקיות של טים קארי מהגירסא המקורית. הוא מגלם את דמותו האכזריתפינוויז הליצן המרקד שמאיים על חיי הילדים התמימים בעיירה הבדיונית דרי. ואם עסקינן בתמימות, אובדנה הוא חלק משמעותי מהסרט שחוץ מהייתו סרט אימה הוא לגמרי גם סרט התבגרות. בכך משלב הסרט יחד סיפור על חברות אמיצה המזכירה את זאת מ"אני והחבר'ה" (עוד יצירה חשובה על פי ספר נוסף של קינג) וסוריאליזם מטריד בהשראת סדרת סרטי האימה "סיוט ברחוב אלם". ואם ההרמזים לא מספיק ברורים, הסרט החמישי בסדרה, "סיוט ברחוב אלם 5" מוקרן בדרך אגב בבית הקולנוע של דרי.

הסרט מתחיל בסצינה האיקונית ממיני הסדרה שהובילה גם את קמפיין היח"צ של הסרט. ביום גשום במיוחד, ג'ורג'י דנברו בן ה-7, משיט בשלוליות העיירה את ספינת הנייר שהכין לו אחיו הגדול והמגמגם ביל. הסירה נופלת לפיר הביוב שם ממתין לו פניוויז הליצן ומפתה אותו למותו. בקיץ שלאחר מכן, ביל מגייס את חבריו הטובים, אדי החולני, סטנלי היהודי וריצ'י הממושקף כדי לגלות מה קרה לאחיו. אל הארבעה מצטרפים, בוורלי, הבחורה היחידה בחבורה, בן השמנמן ומייק האפרו- אמריקאני. שבעת החברים המוקצים, שכל אחד מהם מייצג סטיגמה מסויימת שבהמשך הסרט מתנפצת מכנים את עצמם "מועדון הלוזרים". הילדים מוטרדים בשתי זירות. בראשונה, הם חווים הטרדות על ידי הבריונים האכזריים של העיירה בהנהגתו של הנרי באוורס. ובזירה החמורה יותר "זה" המחריד משליט טרור בחייהם.

כדי לנצח את הגורמים המררים את חייהם, הילדים צריכים להתגבר על טראומות הילדות שלהם ולהתעמת עם  פחדיהם העמוקים ביותר. אך אובדן התמימות מקבל משמעות כפולה בסרט. אין ספק שבין 1990 (השנה שבה שודרה מיני הסדרה) ל-2017 היוצרים הפכו יצירתיים יותר והצופים מודעים יותר. כך שאם במיני הסדרה האימה הייתה מרומזת ומוגשת במנות קטנות, כאן אנחנו מקבלים אותה לתוך הפרצוף ובכמויות בלתי נדלות. הסרט לא נותן מנוח לדקה ואם פעם פחדנו ממה שאנחנו לא רואים, היום אנחנו רואים הכל. שזה גם מפחיד אבל מפחיד אחרת. מרגיש שנפרדנו מהאימה המרומזת, דלת התקציב אך החכמה והאווירתית לטובת ספקטקל של דם, הפחדות שמקורן בסאונד ואיברים כרותים. סצנת הבלון המדמם בחדר האמבטיה היא כעת הרבה יותר מדממת במה שנראה כמחווה ודאית לסצינת המיטה של ג'וני דפ "מסיוט ברחוב אלם 1".

[youtube_embed youtube_id='2-frM2Lf8KE']

ב-2017, הבדיחות יותר מושחזות, הילדים נאים יותר, הוליוודים  יותר והרבה פחות תמימים. מי שמבליטה את ההבדלים יותר מכולם, היא בוורלי שהייתה ילדה טובת ירושלים במיני הסדרה והפכה בסרט להרבה יותר פלרטטנית ומודעת למיניות שהיא משדרת, כבת היחידה בחבורת של בנים. גם ההתעללות המרומזת של אביה הופכת לפחות מרומזת. שבעת גיבורי הסרט, בני ה-12 הנמצאים על סף התבגרותם המינית נראים בוגרים הרבה יותר מהילדים של אז. בנוסף, הישות המרושעת בחרה בדמות הליצן כדי לפתות ילדים, במיני הסדרה הליצן עוטה ארשת פנים חביבה לפני שיוצא ממנו השד, מה שמוסיף לאימה ההולכת וניבנת. פניוויז של הסרט מפחיד בכל רגע נתון, וזה הזמן להעניק חיזוק חיובי לסקארסגארד שלא הייתי רוצה להיתקל בו בסמטה חשוכה. הבעיה היא שאם הוא מפחיד כל הזמן, הרגע המצמרר של המעבר מהליצן המחייך לליצן הטורף הולך לאיבוד.

ראויים לציון כל השחקנים הצעירים: ג'יידן ליברבר, ג'רמי ריי טיילור, סופיה ליליס, פין וולפהרד, וייאט אולאף, שוזן ג'ייקובס וג'ק דילן גראזר, חלק מהם כובשים יותר מאחרים, אבל בגדול כולם משחקים בצורה מקצועית ומעוררת הערכה. השם הרשמי של הסרט הוא "זה: חלק 1: מועדון הלוזרים" הסרט הבא בדואולוגיה יתרחש 27 שנים אחרי מאורעות הסרט הראשון והשחקנים שיגלמו את הדמויות בבגרותם יצטרכו להתמודד עם הנעליים הקטנות-גדולות של החבר'ה הצעירים. זאת הייתה בדיוק הבעיה של המיני סדרה שבה הילדים התעלו על המבוגרים, לסרט הבא תהיה האפשרות להפוך את היוצרות.

אז איך הסרט מתמודד עם ההשוואה הבלתי נמנעת למיני הסדרה? ובכן, אפשר להגיד שבהצלחה. וזאת בעצם השורה התחתונה. "זה" של 2017 הוא כנראה סרט האימה המוצלח ביותר של השנה האחרונה. גם אם הוא לא מתעלה על המקור, הוא יוצר גירסה מהודקת, מפחידה, מושקעת ורלוונטית לשנת 2017. אין לי ספק שהילדים של היום, יעדיפו אותו בהרבה על הגירסא של הניינטיז. אני רק מקווה שלאחר שיצפו, הם יצליחו לישון בלילה.