"חדרי הבית" הוא סרט יצירתי ומגובש שנכנס אל חדרי הלב

יותר מדי זמן עובר בין סרט לסרט של הקולנוען הוותיק איתן גרין, אך כרגיל הציפייה משתלמת. תשע שנים אחרי "הכל מתחיל בים" הוא חוזר עם "חדרי הבית", גם הוא דרמה משפחתית אנושית ורגישה עם יובל סגל בתפקיד הראשי. תזהו כאן מיד את האלמנטים המוכרים מסרטיו הקודמים – הגיבור הרך מדי מכדי להתמודד עם החברה הישראלית, כמו ב"זולגות הדמעות מעצמן", הנער שהנסיבות המשפחתיות גורמות לו לאבד את תמימותו, כמו ב"הכל מתחיל בים", החלומות על הסל כמו ב"אזרח אמריקאי" (התחרות שמתקיימת בין הקולנוע לכדורסל על תואר "הדבר שגרין הכי אוהב" ודאי צמודה, מותחת ומרתקת יותר מכל פלייאוף), והשילוב הנכון והעדין בין מלנכוליה לרגעים של התעלות. אולם זה כלל לא אומר שגרין חוזר על עצמו, אלא להפך, שיש גוף יצירה מגובש, וסגנון ייחודי של קולנוען שיודע בדיוק מה הוא רוצה להגיד, ואיך לספר את זה.

סגל מגלם את אברם, קבלן ביצוע באמצע החיים שלאורך כל הקריירה בונה בתים לאחרים, ורק עכשיו זוכה סופסוף לנחלה משלו. הוא, אשתו והבן עוברים לדירה החדשה, ש"הוא ישב עם הארכיטקט על כל פרט בה", אך הם בקושי מספיקים ליהנות ממנה. כשהעסק נתקל בקשיים, פרויקט נעצר, תזרים המזומנים עוצר, והנושים מאבדים סבלנות, האב אברם מגלה שביתו, מושקע ככל שיהיה, אינו בהכרח מבצרו.

בנו דורון הוא נער ישראלי רגיל - תחביבים: כדורסל ושואה. מגלם אותו עידו זייד, בנו של הבמאי והשחקן גל זייד, שמתמודד בהצלחה עם התפקיד המאתגר. לעתים הוא נדמה כילדון מבולבל (באחד הדימויים המקוריים שגרין מכניס לתסריט, לדורון המהלך בשנתו הרגל מגונה להטיל את מימיו על הזכר-אלפא של הבית), ולעתים כנער בוגר ומפוכח.

בנוסף לצרות שנמצאות אצלו בסלון, הוא גם נאלץ להתמודד עם פרויקט שהטיל על הכיתה המורה להיסטוריה, שגם משמש כמורה לספורט ומאמן הנבחרת (אריה צ'רנר), והסאטירה של גרין על הבנאליזציה של השואה במערכת החינוך כוללת סצנות חריפות שעלולות להיתקע לחלק מהצופים בגרון, כגון זו שבה מושיבה אם את ילדותיה לקשט בצבעים עליזים דגם של מחנה ריכוז. אלא שמלבד הביקורת, האובססיה שדורון, שאביו מזכיר לו ש"אנחנו בכלל מעיראק" מפתח לנושא, מתחברת גם היא לדיון בתחושת הביטחון שאמור לספק מקום משלך.

עוד ראויים לציון המוזיקה היפה של יוני רכטר, שמציפה ברגש, וכן דני שטג בתפקיד משנה של הגיס הבהמי, זה שאוהב לצרוח הוראות מהיציע על המאמן, אבל בביתו משמש כמדריך כושר לדודות ומציית לתכתיבים של אשתו החוזרת בתשובה. בכלל הליהוק, של שטג כמו של דן תורג'מן, מזכיר לנו גלריית שחקנים שחבל שלא רואים יותר.

בהשוואה לסרטים ישראלים אחרים מהתקופה האחרונה, העיצוב האמנותי לא מרשים, הלוקיישנים לא תופסים את העין, אך דווקא מן הפשטות היומיומית הזו צומחת ההזדהות עם הגיבורים, שנראים אמיתיים כל כך.

עוד ברשת תרבות:

חוגגים 69: הרגעים הסקסיים ביותר בקולנוע הישראלי

נטפליקס בהלם: עונה חדשה נגנבה ודלפה

המעריצים חוששים: האולפנים לא מקדמים את "וונדר וומן"