"תברח" הוא כתב האשמה חריף על יחס הלבנים לאפרו-אמריקאים

"לו הייתי יכול היית מצביע לאובמה פעם שלישית" אומר אביה של הבחורה הלבנה לבן זוגה השחור, באחת משיחות שבירת הקרח שהם מנהלים במהלך פגישתם הראשונה. אלא שהוא לא יכול, ויורש שחור אין בנמצא, והבית הלבן שב להיות לבן.

וגם בתקופתו, אפילו הנשיא זוכה פרס נובל לשלום לא הצליח לאחות את הקרע בין הקהילה האפרו-אמריקנית לכוחות הביטחון, ובשנה האחרונה לכהונתו שוב אירע גל התקוממויות נוכח תקריות שבהן נהרגו שחורים בידי שוטרים לבנים. כמו במקרה הרצח של פילנדו קסטיל, שהכה גלים משום שתועד בשידור חי בפייסבוק, או חודשיים אחר כך, כשתקרית בה נורה למוות חשוד שחור חמוש הציתה מהומות בצפון קרוליינה.

את ההפגנות הללו, ורבות שקדמו להן, ליוותה תנועת מחאה שקמה בשנת 2013 ושמה כשם ההאשטג שליווה את הדיונים בנושא ברשתות החברתיות: "Black lives matter".  התחושה הזו, שחייהם של שחורים נחשבים לחסרי ערך והיו להפקר, ודאי הזינו את הפחדים שמהם צמח סרט האימה "תברח" (ששמו העברי התקין היה צריך להיות "ברח" – בציווי).

נחשו מי בא לסעוד? כריס (דניאל קלויאה, הזכור מ"סיקאריו" ומהפרק הטוב ביותר ב"מראה שחורה"), צלם שחור וצעיר, שהוזמן לפגוש לראשונה את משפחתה האליטיסטית של חברתו הלבנה רוז (אליסון וויליאמס, מהסדרה "בנות"). ההורים, נוירוכירוג ופסיכולוגית המתמחה בהיפנוזה (ברדלי ווית'פורד, בהופעה מצוינת ובלוק שמקשה לזהות אותו, וקת'רין קיניר) אמנם מקבלים אותו בזרועות פתוחות, אך בכל זאת כל אינטראקציה עם הזוג המתנחמד גורמת לצופים להתכווץ בכסא ולמלמל "אני לא מאמין שהוא אמר את זה", מול משפטים שנעים בין בדיחות אבא כושלות לחוסר טאקט שמצדיק פתיחה באש מטעם משטרת הפוליטיקלי קורקט.

הביקור של בן הזוג הטרי נופל בדיוק על סוף השבוע שבו חוזר הביתה מהלימודים גם אחיה התמהוני של רוז, ושבו ההורים מארחים את כל חבריהם לכינוס בחצר הענקית. המפגשים בין כריס למעגל החברתי המתרחב הולכים ונעשים יותר ויותר משונים ומלחיצים, למרות שהכול בנועם הליכות. זה סיפור שמתחיל כמו מלודרמה גותית קלאסית בסגנון "רבקה" של היצ'קוק, בה בת הזוג החדשה שנכנסה לאחוזה לא בטוחה האם כולם סביבה (והמשרתים, הו המשרתים) עוינים אותה, או שמא היא מפתחת פרנויה.

בהמשך, כשהיחסים הם מול הקהילה ולא רק המשפחה, זה מזכיר את "נשות סטפפורד", סאטירת האימה על הכפר הבורגני שבו הכול מושלם. ואחר כך, דברים מתחילים לצאת משליטה. אם כי עדיין, יש לציין שביחס לסרט אימה ממוצע הוא נותר מאופק, יחסית, מבחינת האלימות והגרפיות. הוא גם מתקדם לאט. כי יותר משהסרט בא להפחיד אתכם, הוא רוצה לגרום לכם לחשוב.

יצירת הביכורים המרשימה של הקומיקאי השחור ג'ורדן פיל, שכתב וביים, מתגלה ככתב האשמה חריף מטעם דור שגדל בשנות האלפיים, תחת נשיא דמוקרטי אפרו-אמריקני, ועדיין חש שכלום לא נפתר. היחס האוהב של הלבנים כלפי השחורים, ו"שילובם", נחשף במלוא כיעורו. באופן המהדהד, לדוגמה, טענות על התרבות האמריקנית שפתחה את שעריה למיינסטרים בפני ג'אז או ראפ "אותנטיים" רק כדי לנכס את המורשת, למסחר, ולנצל אותה. או שתולה עיניים מעריצות, לפעמים בעונג פטישיסטי, בכוכבי קולנוע שחורים, כל עוד הם ממלאים את התפקידים המיועדים להם.
וזה עוד במקרה הטוב, לפני שהתחלנו לדבר על דמויות עם פחות פתיחות מחשבתית, כמו צלו של הסב בעל הנטיות הנאציות, שמעולם לא לגמרי השתקם מהפגיעה בכבוד של הגזע הלבן העליון.

בלי לקלקל יותר מדי (וטהרני ספויילרים מוזמנים לדלג על השורות הבאות) נאמר שאין לשחורים למי לסמוך מלבד על עצמם. כאן נכנס תפקידו גונב ההצגה של לילרל האוורי כעובד רשות שדות התעופה, שהוא האלמנט בסרט שמזכיר כי יוצרו בכלל מגיע מקריירה קומית.

מעבר למעלותיו של "תברח" כמותח ואינטליגנטי הוא משרטט תמונת מצב חדה ומסוגננת, כמו אלה שמצלם הגיבור ומציג בתערוכות. אלא שבריחה מהמצב הזה נדמית כבלתי אפשרית, וגם אם כן, בטח שאינה פתרון.

עוד ברשת תרבות:

חוגגים 69: הרגעים הסקסיים ביותר בקולנוע הישראלי

נטפליקס בהלם: עונה חדשה נגנבה ודלפה

המעריצים חוששים: האולפנים לא מקדמים את "וונדר וומן"