"דנקרק" הוא סרט המלחמה הטוב ביותר של העשר האחרון

אין עוד סרט השנה שגרם לי להשתקע בו ולחוש כנוכח באירועים כפי שנזרקתי אל תוך שדה הקרב ב"דנקרק". גנרל הקולנוע כריסטופר נולאן פיקד בהפקה הזו על צי של כלי מלחמה ועל גדודי שחקנים וניצבים, ביד רמה ובתכנון מזהיר. כשקופולה עשה את אחד מסרטי המלחמה המושלמים והמטלטלים ביותר, "אפוקליפסה עכשיו", הוא העלה אל פני השטח את הטראומה של וייטנאם כגיהנום עלי אדמות בסיקוונסים שכללו אפלה, להבות, מבוכיות ועוד דימויים שמזכירים את המיתוסים המוכרים על השאול.

עוד ברשת בידור ותרבות:

מהם המוצרים הנמכרים ביותר של "משחקי הכס"?

מרגש: ג'סטין ביבר מפתיע ילדים חולים בביה"ח

רדיוהד: הלהקה שהפכה לי את הלב וסידרה לי את הראש

ב"דנקרק" מעביר נולאן את תחושת ייסורי הגיהנום מבלי להרשות למציאות להתפרק. הוא אמנם במאי שנמשך אל הפנטסטי ("בין כוכבים", "התחלה") אלא שבקרב אין מקום לכיפוף חוקי הטבע, זו תהיה פריבילגיה אסקפסיטית. מהדקה השנייה של "דנקרק" מוטלים הצופים אל מסע הישרדות אינטנסיבי ובלתי פוסק. זה מזכיר במידה מסוימת את החוויה המפעימה של "האיש שנולד מחדש", אלא שכאן אין גיבור אחד, היריעה רחבה הרבה יותר, ובמקום התגברות על איתני הטבע, למרבה הצער המכשול הוא תאוות הקטל של המין האנושי.

יושב הצופה מול המסך והדיסוננס הקוגניטיבי הולם בראשו - כל פריים כל כך יפה, כמו ציור בצבעי שמן (שדלף מאונייה מופגזת), אך מה רואים בתמונות האלה? את הזוועות הכי איומות. את האלימות, והסבל, והצער. נופים שכוללים את המשטח הכחול של הים, וגם מראה כה נעים של עיירת החוף, עם הבתים הקטנים והצבעוניים שבנו התושבים. ואל אלה חודרים מטוסי הקרב, המשחתות והצוללות שיצר האדם כדי להחריב את כל היופי שסביבו. במקביל משוגרות אל גופו של היושב באולם ויברציות שמקורן בעבודת הסאונד המרשימה, מכל פגז שמתפוצץ ומהמוזיקה של האנס צימר. הדיאלוגים מצומצמים להכרחי, הרי חיילים טובים חוסכים בקשקשת ברשת. זה מעניק משקל רב יותר לפעולות, ותורם לתחושה הסוחפת.

במהלך מלחמת העולם השנייה, ב1940, נדחקו מאות אלפי חיילים מכוחות בעלות הברית אל חוף ימה של העיר הנצורה דנקרק שבצפון צרפת. הסרט מתאר את "מבצע דינמו" להשבת הלוחמים הבריטיים לארצם. מובסים, מותשים, ובעמדת נחיתות, הם מתקבצים על החול, ממתינים לתורם לעלות על האוניות המעטות מדי שמגיעות לעתים רחוקות מדי כדי לפנותם. המתקפות האוויריות אינן פוסקות, והאויב הגרמני (שכמעט לחלוטין אינו נוכח על המסך כדמויות בשר ודם) ממשיך לנסות ולפרוץ דרך אל הקו האחרון.

בנאום מפורסם שאף מוזכר בסרט אמר אז ראש הממשלה צ'רצ'יל: "...נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר, אנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר אשר יהא. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע". נאמן לרוח הזו בוחר נולאן לגולל את הסיפור משלוש חזיתות בו זמנית – ביבשה, בים, ובאוויר.

בים, בין היתר, נמצאים בני משפחת דוסון הבריטית, ששמעו על המצוקה בחוף ומיד נטלו את דוגיתם הצנועה והפליגו כדי לתרום למאמץ החילוץ. השחקן מארק ריילנס (חביבו של ספילברג, זוכה אוסקר על "גשר המרגלים") בתור האב, הוא התגלמות הג'נטלמן הבריטי, אדם צנוע וערכי מן היישוב.

במקביל לבני המשפחה חדורת האידיאלים, על שפת הים נמצא שני חיילים שמזדרזים להעמיס פצוע על אלונקה ולהשתמש בו ככרטיס הכניסה אל המעבורת שיוצאת לפנות את אלה שמצבם החמור ביותר. לא מובן מאליו לבחור בשני פרוטגוניסטים בסרט מלחמה שהם עריקים בפוטנציה, שרק מחפשים איך לקצר את התור, להסתנן לפינוי שמיועד למקרים דחופים יותר, לנטוש את האחרים ולברוח על נפשם. אולם הסרט, המקדש את הגבורה שבפשוט להישאר בחיים, בונה את ההזדהות וההבנה אליהם כך שאיננו שופטים אותם.

באוויר יחוג טום הארדי כטייס קרב. אולי תתקשו לזהות, כיוון שמסכת חמצן מכסה את פניו לאורך רוב הסצנות בהשתתפותו, המצולמות בקלוז אפ מתוך התא הקלסטרופובי (לפחות זה נראה נוח יותר מהמסיכה שנולאן הלביש עליו בתפקיד ביין ב"עלייתו של האביר אפל". למה הוא מתעקש לכסות לו את הפנים? אין סכנה שהם יבריחו קהל, ההפך). שחקן אחר מהצוות הקבוע של נולאן, קיליאן מרפי, מופיע כהלום קרב מעורער שהתנהגותו מטלטלת את הסירה, ומעמידה את יתר הנוסעים בדילמה מוסרית. קנת' בראנה נוגע ללב כקצין המנהל את הפינוי בשטח. אי אפשר להימנע, אני מניח, מלהזכיר עוד אחד מהשמות הבולטים בקאסט – הזמר הצעיר, אליל הנערות, הארי סטיילס. מודה ש"וואן דיירקשן" הם לא בדיוק כוס התה הבריטי שלי, ולמרות שנראה לי שאני מסוגל לזהות את זאין מאליק אפילו ממרחק, לקח לי המון זמן לפענח מי מבין המוני החיילים על המסך הוא הארי המדובר, אולי בגלל התספורת הצבאית. עם הזיהוי הבנתי שסטיילס אולי בסדר, אבל לא התבלט בכלל. לעומת זאת, חייל אחר, שמגלם פיון ווייטהד הדי אלמוני, מוביל את חלקו בסרט בנחישות ובכישרון, ואפשר להמליץ להוליווד להעלותו בדרגה.

ההתרחשויות ב"דנקרק" מעלות על נס את הגבורה האזרחית, לצד הפעילות הקרבית. כדי לא לעשות ספויילר אציין בתמצות כי יש גם דמות של אב שכול, ומעניין לחשוב על ההבדל באופן שבו מאופיינת הדמות כאן, לבין אבות שכולים, ויחסם אל המלחמה, כפי שחוזר בסרטי צבא ישראלים מהשנים האחרונות. הגישות השונות מלמדות הרבה על הבדלי התרבויות. אולי גם על האופן שבו הקולנוע בכל מדינה תופס את ז'אנר המלחמה.

במערכה בדנקרק מוצגים בני אדם בה בעת בשיא גבורתם, נועצים את ציפורניהם בחיים, נאבקים ומסרבים להרפות, אך גם במלוא עליבותם, כשעוד רגע ייפגעו מכוח שאינם יכולים לו, ויוטלו כחרקים מפרפרים שהתהפכו על גבם. זהו סרט שיש בו ריגושים רבים שמסבים מידה של הנאה, אך גם עוצמתיות מטרידה, ומורכבות מאתגרת. כריסטופר נולאן, מהבמאים הבכירים ביותר בהוליווד כרגע, מהבודדים שמסוגלים לנצח על הפקה בסדר גודל כזה, מצדיק את מעמדו הרם. זו יצירה מדהימה, אחד מסרטי המלחמה המעולים בעשור האחרון.