"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" לא מייצר ערך מוסף אמיתי

בערב הפתיחה של פסטיבל "דוקאביב" לקולנוע דוקומנטרי, שהתקיים אמש (שלישי) בנמל תל אביב, הוקרן על המסך, בין היתר, הלוגו שישמש השנה כתמה של המהדורה הזו וילווה את התוכנייה והפרומואים: יענים הטומנות את ראשן בחול. זו כנראה אחת הסיבות שבגללן הוחלט לשבץ כסרט הפתיחה את "לפני שהרגליים נוגעות בקרקע", המתעד את ההתעוררות העממית של "מחאה האוהלים" בקיץ 2011. יצרה אותו גיבורת האירועים ההם, דפני ליף, מי שעד עכשיו נדמה שהתואר שנפל עליה מבלי שתכננה, "פעילה חברתית", דחק הרחק ממנה את זה שכיוונה אליו במקור – במאית.

הדברים שנשאה ליף בטקס הפתיחה היו רחוקים מהנאומים התקיפים ומלאי הפאתוס שדקלמה במסיבות עיתונאים ובעצרות בתקופה ההיא. הרבה תודות לצד כמה עקיצות רפות וכלליות לעבר שרת התרבות, מבלי לנקוב בשמה. היא ציינה את אחד משותפיה להנהגת המחאה דאז, ח"כ איציק שמולי, שנכח באולם. חברת הכנסת סתיו שפיר, שעל פי דיווחים והתבטאויות קודמות הפכה מאז לצ'ילבה שלה, בלטה בהיעדרה. וליף יודעת מה אתם חושבים -  איך דפקו אותה, ועשו עליה סיבוב. הבחורה שנשבר לה מדמי השכירות ופתחה איוונט בפייסבוק שהתגלגל לכדי המחאה החברתית הכי גדולה ורועשת שהייתה בישראל במאה העשרים ואחת, שהוציאה מאות אלפי אזרחים מהבתים, מה לה יצא מכל זה? משבר הדיור נפתר? השלטון הוחלף? החברים שלה בהנהגת המחאה קיבלו ג'ובים בכנסת, ומה איתה? אז זהו, שגם היא די מרגישה ככה.

ניכר שליף לא התכוונה לעשות לעצמה הנחות. היא לא מהססת להראות כיצד לפרקים העניינים בורחים לה מהידיים, מתי העסקנים היותר ממולחים דורכים לה הרגליים, ואיך לרגעים היא לא יותר מילדה שמתעצבנת על אימא שעושה לה פדיחות, ושכל העניין גדול עליה. אך כאמור, זה לא משהו שלא הרגשנו בעצמנו, או שלא כבר נשאלה עליו. ההישג הגדול בחייה, באמת הישג, מעלה בה טעם חמוץ של אכזבה ומרירות של כישלון, ובזאת אולי היא אפילו מחמירה עם עצמה מדי.

בסרט היא מביטה לאחור ומנסה לעבד את כל מה שקרה שם, משלושה ימים לפני תקיעת היתד הראשונה בשדרות רוטשילד, ועד לפיצוץ האלים של פינוי הדיירים החדשים מהרחוב תוך מחאות סוערות שהסתיימו בקול דממה. את החומרים צילם יונתן פיחוטקה, שנשלח להתלוות לגיבורת מעמד הקולנוענים מטעם ערוץ 10, ואליהם הוצמדו ההשלמות הנדרשות מהארכיונים הרלוונטיים בגופי השידור השונים, שגם הם הרבו לארח את דורשי הצדק החברתי באולפניהם, ובין לבין דאגו להדביק להם כתב צמוד.

נדמה שגם למי שישב בחדר העריכה ברור שאנחנו כבר מכירים את הסיפור, משום שבסרט לא טורחים להציג, אפילו לא בכתובית עם שם מלא וטייטל, את אף אחת מהדמויות שנכנסות אל תוך הסיפור. כך לא ברור באיזה שלב התגבשה סביבה אותה כוורת של צעירים אמביציוזיים, מה ההיררכיה הפנימית שהתקיימה ביניהם, ואילו יחסים ומאבקי אגו היו או לא היו. (הייתה זו בדיוק ההזדמנות להסביר למשל מה בדיוק קרה שם בינה לבין שפיר, שכנראה כבר לא תחלוק עמה שק"ש). או לדוגמה, כשדמות כמו ויקי כנפו צצה פתאום לסצנה אחת, לא מסבירים מי היא ולא מספקים את ההקשר שבו נערכה הפגישה בינה לבין ליף. האם היא הושפעה מהמחאה של כנפו? האם המפגש היה גימיק שיזם עורך עיתון?

אך פגמים שכאלה פחות משנים. השאלה המרכזית בבואנו לבחון את הסרט הזה היא מה הערך המוסף שמתקבל מכך שהפעם ליף היא זו שמספרת בעצמה את הסיפור (יחד עם טל שפי שהייתה שותפה לתסריט ולעריכה). והאמת, שקשה להבחין בכזה. הצפייה כנראה לא תשנה את דעתכם על האירועים או תציג זווית חדשה שלא הכרתם. ליף בין כה תמיד הייתה בעין המצלמות. קטעי הקריינות בגוף ראשון, בסגנון נאיבי של "יומני היקר", הם נקודת חולשה.

עם זאת, אפשר למצוא בסרט ערך מסוים כ"אלבום תמונות" של מי שתמיד הייתה במרכז העניינים באותה מחאה חשובה. אכן די מדהים להבין איזה שינוי חל במדינה בשש השנים שחלפו מאז. משעשע להיתקל בדמויות כמו מגיש חדשות מדורת השבט יאיר לפיד, חברת הכנסת (אז עוד רק "חברת הכנסת") מירי רגב, שמגיעה להסתחבק ולהצטלם בשדרה, וכשהיא לא מתקבלת באהדה לוקח לה בדיוק שתי שניות להכריז על המחאה כ"סמול קיצוני", או העיתונאי שרון גל שמכין לליף אמבוש דמגוגי בכסות של פטריוט.רגעים שהם כמו רמזים באקספוזיציה לסיפור המטורף שיבוא אחר כך. אבל אלה כמובן רגעים שאתם כבר מכירים, וזוכרים, ויכולים למצוא ביוטיוב. הם לא הגיעו ממצלמתה של ליף.
עוד ברשת תרבות ובידור:

הטריילר לסרט האימה שיגרום לכם לסיוטים

מה חשבנו על חצי הגמר של האירוויזיון?

מצמרר: לפני מותו מייקל ג'קסון חשש שיירצח