לבעלי ראש פתוח בלבד: "קולוסאל" הוא דרמה צנועה עם טוויסט מבריק

כמו המפלצת הענקית שבו, אשר מופיעה לפתע, בבת אחת ומשום מקום, במרכז העיר סיאול, כך מגיח בבתי הקולנוע בארץ הסרט "קולוסאל". יצירות מסוגו לרוב מוצאות עצמן בקלות כממתק שמתחבא בפסטיבל נישה, מסתפק בהקרנה או שתיים, ומשם נודד מפה לאוזן ולדיסק און קי בקרב יודעי דבר. אך למרבה השמחה הוא זוכה כאן להפצה רחבה, ויש לקוות שמספיק צופים יתנו לו צ'אנס. זאת משום שקולוסאל הוא, בסופו של דבר, סרט די מוזר. אם התקציר גורם לכם לפלוט "מה זה השטויות האלה", כנראה פחות תתחברו.

עוד ברשת בידור ותרבות:

מה חשבנו על המחזמר החדש "פשוט לאהוב"?

מי החברה החדשה של בראד פיט?

האם ג'ניפר לורנס תככב בסרט חדש של טרנטינו?

הוא מספר על גלוריה (אן האת'וויי), בחורה חסרת עבודה ואחריות שמרבית הבקרים שלה מתחילים בהאנגאובר. לבן זוגה (דן סטיבנס מ"היפה והחיה") נמאס והוא זורק אותה מהדירה שלו, אז היא עוברת חזרה אל בית משפחתה שממתין ריק בעיירה שבה גדלה. היא פוגשת את חבר הילדות אוסקר (ג'ייסון סודייקיס, בוגר "סאטרדיי נייט לייב"), שמעולם לא עזב, ירש את הפאב המשפחתי הכובל אותו למקום, וסוגר כל יום על בירה עם שני חבריו הסתמיים גארת וג'ואל (טים בלייק נלסון ואוסטין סטווול). אוסקר שש להתקרב לגלוריה ההרפתקנית, כנראה משום שהיא עשויה להוות נתיב יציאה מהמסלול המוכתב והמונוטוני של המשך חייו. אז הוא מסדר לה עבודה כמלצרית. אך אפילו בלילות השיכורים ביותר של החבורה, הם לא הוזים את מה שעתיד לבוא – קשר הדוק ומסתורי מתגלה בין גלוריה לבין מפלצת בגובה גורד שחקים שצצה ללא התראה בבירת קוריאה הדרומית, גורמת כאוס, ונעלמת כלעומת שבאה, בתדירות שהולכת וגוברת מאז שיבתה של גלוריה לבית ילדותה בצד השני של העולם.

גם לאחר הצפייה בסרט קשה להגדיר אותו – זו הדרמה של גלוריה, שחייבת להתאפס על עצמה, ולהתחיל "להיות בן אדם". מערכות היחסים שלה עם הגברים השונים, הטבולות בתלות, קנאה וניצול, הן כמובן חלק מהתהליך. אך יש גם משהו קומי. בדיחות חביבות פה ושם, הליהוק של סודייקיס, ויותר מכל בקונספט המופרך שבבסיס, ההופך את האת'וויי הענוגה לגודזילה משתוללת. זוכת האוסקר כנראה חיפשה להתרענן בתפקידים פחות קונבנציונליים, והיא עושה יופי של עבודה כגלוריה, טיפוס שפחות מזוהה עם הפרסונה של השחקנית שזכורה מתפקידים כמו יורשת העצר החנונית שעוברת מהפך ב"יומני הנסיכה" או פנטין המסכנה וחסרת האונים ב"עלובי החיים".
כל העניין עם היצור הענק שמחרב מטרופולין כמובן זורק את "קולוסאל" אל ז'אנר המד"ב, אך זה לא סרט שחותר לאקשן של קרב מגה-זורדי בין קאיג'ו לרובוט דוגמת "פסיפיק רים". הוא משתמש בקלישאות מז'אנר המפלצות כדימוי מקורי להרס שזורעות הדמויות בחיים שלהן עצמן, או בחיי הסובבים אותן. בין אם ברשלנות, בחוסר אכפתיות או בזדון.

כך שמה שמתקבל הוא דרמה צנועה ורגישה עם טוויסט מבריק. עם זאת, הבמאי והתסריטאי נאצ'ו ויגאלונדו לא מצליח לפתח עד הסוף את הקונספט המגניב שהגה, ונשען בעיקר על המטפורה המיוחדת. הוא מכיר היטב את גלוריה ואוסקר, אבל מתאמץ מדי כשהוא נדרש לבנות את כל מה שסביבם. הדבר בולט במיוחד בדמויות המשנה של צמד החברים. גארת פשוט נעלם מתישהו לקראת הסוף, והעובדה שזה לא מפריע לעלילה מוכיחה כי דמותו די מיותרת מלכתחילה. ג'ואל, לעומת זאת, אמנם תורם מעט להתפתחות הסיפור, אך זאת מכיוון שגלוריה לוטשת בו עיניים, ולא בגלל משהו שעשה ביוזמתו. מדובר בגולם מושלם, פסיבי ברמה של אחד השרפרפים בבאר. פסיביות מקוממת, בהתחשב בכך שהוא מעורב בפרשה שגובה מדי ערב את חייהם של המוני אסיאתיים. בנוסף, ההסברים שמציע ויגאלונדו כגורמים ופתרונות לתופעה המוזרה לא באמת משכנעים כהיגיון פנימי של עולם הסרט. בסך הכול לא מדובר ביצירה קולוסאלית, אבל אם יש לכם ראש פתוח ונכונות להתחבר לסגנון, תצאו מרוצים מאוד, כי כזה עוד לא ראיתם.