הסרט על טועמות המזון של היטלר לא מנסה להיות "סרט שואה" קלאסי – והתוצאה מטלטלת
"אל שולחנו של הזאב", המבוסס על ספר מצליח בעל אותו שם העוסק בקבוצת נשים שנאלצו לטעום את המזון של הצורר הנאצי למקרה של הרעלה, בוחן את מלחמת העולם השנייה מזווית שונה מזו שהקהל הישראלי רגיל לצפות בה. מה שתחילה לא עובר חלק בגרון, מתפתח באופן מעורר מחשבה (ועם נגיעות אימה מפתיעות) לסרט על ההתפכחות של העם הגרמני מהאסון הנורא שהביא על האנושות
"אל שולחנו של הזאב", סרטו החדש של הבמאי האיטלקי הוותיק סילביו סולדיני ("לחם וצבעונים", "ימים ועננים"), מוגדר כמותחן פסיכולוגי איטי, קודר, מצמית. הסרט – שעוסק בנשים שהועסקו בידי המשטר הנאצי על מנת להיות טועמות המזון של אדולף היטלר כדי לשלול מקרה של הרעלה – אכן עונה בהצלחה על התיאורים הנ"ל, אבל אפשר לומר שיש בו אימה יותר מכל סרט אימה אחר שרץ בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ (ורצים לא מעט כאלה). הוא לא עונה באופן קלאסי על חוקי הז'אנר, אבל עצם הסיטואציה שעומדת במרכזו ותופסת נפח מרכזי מעלילתו מעוררת אימה ומערבבת את הבטן, תרתי משמע.
במרכז קבוצת הנשים – "הטועמות", כפי שהן נקראות בפי החיילים שמפקחים על עבודתן – עומדת רוזה (השחקנית הגרמנייה המצוינת אליסה שלוט), שנמלטת מברלין המופגזת כדי לחיות חיים שקטים בחווה מבודדת לצד הוריו הקשישים של בעלה, חייל שמוצב בחזית הרוסית. השלווה הפסטורלית (לכאורה) של חיי הכפר מופרת כאשר רוזה "נבחרת", ללא ידיעתה, להיות חלק מקבוצת נשים גרמניות – כולן אלמנות או נשות חיילים נאצים – למות במקום הפיהרר, אם וכאשר האוכל שלו שהן טועמות ממנו אכן יתגלה כמורעל.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
"אל שולחנו של הזאב", שמבוסס על רב המכר הבינלאומי בעל אותו השם של רוזלה פוסטורינו, איננו "סרט שואה" קלאסי, לפחות לא מסוג הסרטים שעולים תדיר בישראל ומתעסקים במלחמת העולם השנייה ובקורבנות הנאצים מהזווית היהודית. העלילה הראשית מתמקדת דווקא באישה גרמנייה, ארית, אשת חייל נאצי שחמיה תומכים בצדקת המלחמה ותמונה של היטלר תלויה בגאון בביתם. הסרט מנסה, בדרך מעוררת מחשבה, לשפוך אור על הסבל של העם הגרמני ממעשיו של המנהיג העליון שהוא עצמו בחר, ועל הגיוס הכפוי של כלל תושבי גרמניה למאמץ המלחמה של הרייך השלישי. זה לא תמיד עובר חלק בגרון (אוכל מורעל, בכל זאת), בטח לא לצופה ישראלי ממוצע שיתקשה לקבל את הצדדים האנושיים והיומיומיים של, ובכן, נאצים לכל דבר ועניין.
יחד-עם-זאת, זהו סרט על התפכחות, שכן גם רוזה וגם הוריו של בעלה – כולם גרמנים טובים וארים טהורים – מתחלחלים מהתפקיד החדש שנכפה על רוזה ושאר נשות הכפר, ועוברים מסע הדרגתי של פקיחת עיניים: מי שהיו נאמנים וצייתנים ל"אני מאמין" של היטלר ושותפיו, הופכים, ככל שהסרט מתקדם, למי שמקווים עמוק בלב שהמלחמה תסתיים בהפסד של גרמניה ותביא למפלתו של המשטר הנאצי. הזווית היהודית לא נעדרת לחלוטין מהסרט (בלי ספוילרים!), אבל סולדיני וצוות השחקניות עושים עבודה טובה בהצגת אומה שמתעוררת מחלום הביעותים שהיא עצמה הביאה לכדי מציאות.
מבחינה זו, רוזה ושאר הטועמות מבינות שמציאות חייהן היא סרט אימה לכל דבר, ומותן רחוק ביס מורעל אחד של מרק כרוב או קישואים במרינדה (היטלר, לפי הסרט, היה צמחוני והתנגד לטבח של בעלי חיים. יחי האירוניה). "אל שולחנו של הזאב" דורש צפייה מפרספקטיבה אחרת, היסטורית ולא סנטימנטלית, ונבנה באופן אינטליגנטי לכדי סיום אפקטיבי במיוחד. זהו מותחן פסיכולוגי עם סממנים מובהקים של סרט אימה, שמספק חווית צפייה מעניינת, מקורית, וכן, גם מפחידה. נראה אתכם אוכלים מרק אפונה אחרי זה.
