הסרט הראשון שלי: כשאנשי הקולנוע הישראלי נזכרים ברגע שהכול התחיל

לכולנו יש סרט ראשון שצפינו בו שנשאר איתנו, שאנחנו זוכרים שהימם אותנו, גרם לנו להתאהב או אולי בכלל לשנוא - העיקר שהוא גרם לנו להרגיש *משהו*. תאמינו או לא, גם לאנשים העוסקים במלאכת הקולנוע בעצמם יש את החוויה הראשונית הזו, ששאבה אותם לתוך עולם האמנות. לרגל ראש השנה, שאלנו 10 אנשים מעולם הקולנוע הישראלי - במאים/יות, יוצרים/ות, שחקנים/יות - מה היא אותה חוויה קולנועית ראשונה שהולכת איתם מאז ועד היום, ושבזכותה הם מככבים על המסך של כולנו.

מיכאל אלוני (שחקן, מנחה ובמאי)

"אני גדלתי בשנות ה-90, כשאולמות קולנוע היו מפוצצים, שלכל סרט גדול היה איזה טוויסט, אסור לך לדעת את הסוף מראש - בין אם 'החוש השישי' או 'מועדון קרב', נגיד. זה היה אחד הדברים שהכי היית מחכה להם, זה היה מקנה לך איזה מעמד בין חברים שאתה כבר ראית ויודע את הסוף".

"הייתי לרוב הולך עם אבא שלי לקולנוע, ספציפית לכל סרטי 'אייס ונטורה' – הייתי מעריץ גדול של ג'ים קארי, הייתי מחקה אותו כל הזמן. ספציפית אני זוכר דווקא את החוויה של 'ספרות זולה' כזו ששינתה אותי ואת התפיסה שלי לגבי מה זה קולנוע. אחר כך, כשהתבגרתי, ראיתי כמובן גם את 'כלבי אשמורת'. את קוונטין טרנטינו אני מעריץ עד היום, אבל משהו בכל העניין - העריכה, משהו בשלושת הסיפורים האלו ששזורים אלו באלו, תפס אותי".

"להבדיל, פעם אחת הלכתי עם אמא שלי במקרה ל'טריינספוטינג' – היינו בטוחים שזה סרט לכל המשפחה. בפועל, לא ברור לי איך אף אחד לא שם לב שאמא שלי הצליחה להבריח ילד לסרט שכזה, אבל הוא באמת נותר אותי. אני מרגיש שהקסם הקולנועי הזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות – לא שהוא לא קיים, אלא שאנחנו פיתחנו קהות חושים; כבר אין סרטים עם סוף שאני חייב לדעת בעצמי, אחרת יגלו לי אותו, וחבל. אני עדיין איש של קולנוע ותמיד נהנה לראות סרטים, ולא פחות מקווה שיחבקו שוב את הסרטים שלנו ברחבי העולם".

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• השחקן האגדי הזה לא רק שינה את הוליווד. הוא היה הוליווד

• כל העיניים לאירופה: האם ישראל באמת תודח מהאירוויזיון הקרוב?

• הנתונים נחשפים: זה השיר המושמע ביותר בישראל בשנה האחרונה

ליה אללוף (שחקנית, זוכת פרס אופיר על "קרוב אלי")

"לסרט 'קלרה הקדושה' הייתה השפעה מכרעת עליי. כשראיתי אותו בפעם הראשונה, הייתי נערה בת 15. עד אותה נקודה, הקולנוע הישראלי שהכרתי דיבר בעיקר על צבא ומלחמות - והסרט הזה, שהוא כאילו לא מכאן, וגם קצת מדע בדיוני, לימד אותי הרבה על אהבה ואומץ, ולכן הוא נחרט לי בזיכרון".

תום שובל (במאי ותסריטאי זוכה פרס אופיר - "הנוער", "מכתב לדויד")

"אהבתי ללכת לסרטים ביחד עם אבא שלי, שעבד בעיתון 'מעריב'. הוא היה לוקח אותי לפעמים להקרנות עיתונאים שהיו נערכות אז, בתחילת שנות ה-90, בבתי קולנוע קטנים - אולמות הקרנה כמו תיבת נוח והאולם המיתולוגי של המקרין המתולוגי פאולי. בגלל שלא תמיד הסרטים היו לגילי, היה ביני ובין אבא שלי סימן מוסכם, שברגע שנדמה שמגיע רגע אלים או מפחיד, הוא היה נוגע לי בכתף ואני הייתי מוריד את הראש מתחת לכיסא עד שהיה עובר זעם, ואז הוא היה מסמן לי שוב שאפשר לחזור".

"אחת ההקרנות האלו הייתה של 'כלבי אשמורת', סרטו הראשון של טרנטינו. אנחנו ידענו שזה סרט מדובר, אבל טרנטינו עוד לא היה טרנטינו. הסרט התחיל, והייתי בשוק מהסרט וממהלכיו הקולנועיים. כשהגיעה הסצנה המפורסמת שבה מייקל מדסן עליו השלום מתעלל בשוטר לצלילי 'Stuck In the Middle With You', אבא שלי סימן לי, ואני - שהייתי כל כך מרותק - התמהמתי. כשמדסן מגיע לרגע שבו הוא חותך את אוזן השוטר, אבא שלי לחץ לי על הכתף כדי שאוריד כבר את הראש. כשיצאנו מהסרט הייתי נרעש ממנו ומטולטל. רק כמה שנים אחר כך צפיתי בו שוב, כדי לגלות שברגע שבו הורדתי את הראש להסתתר, גם טרנטינו הזיז את המצלמה הצידה. למדתי את השיעור הראשון שלי בקולנוע - הסרט לא רק נחווה בין גבולות המסך, אלא מתרחש גם בראש של הצופה".

מוני מושונוב (שחקן זוכה פרס אופיר, קומיקאי ותסריטאי)

"עבורי לא מדובר רק בסרט אחד, אלא בהרבה סרטים שראיתי בילדותי ושכל אחד מהם השפיע עליי באופן אחר. אני זוכר את החוויה של ללכת לבית הקולנוע בגיל 6-5 ביום שישי אחר הצהריים עם אחי, כששם גיליתי – בסרטים הקצרים האילמים שהוקרנו לפני הסרט עצמו – את גיבורי הקומדיה האמיתיים: צ'ארלי צ'פלין, באסטר קיטון, לורל והארדי, הרולד לויד. אחר כך, כשהתבגרתי טיפה יותר, התחלתי לראות את כל אלו שידעו לעשות פרצופים מצחיקים. אהבתי מאוד את ג'רי לואיס ולואי דה פינס, שפשוט התמכרתי אליהם".

"יש גם את הסרטים שמעצבים אותך כשאתה כבר גדול – כזה היה בשבילי 'צייד הצבאים', שממש הביא אותי להבנה אחרת, איך מתמכרים למלחמה, איך מגלים את הצד האפל שלה".

ג'וי ריגר (שחקנית ובמאית)

"אני לא יודעת אם זה הסרט הראשון שראיתי, אבל בין הכי זכורים לי הוא 'בילי אליוט'. דוד שלי רוי ז"ל הראה לי אותו, ואני זוכרת שזה הסרט הראשון שהבנתי דרכו שאני רוצה להיות שחקנית. סרט על חלומות והגשמה – זה סרט מדהים. אני זוכרת שממש-ממש התרגשתי, בעיקר מסצנת הסיום שלו. אני זוכרת אותו בעל פה וחוזרת אליו כל כמה זמן. זה אחד הסרטים האהובים עליי ביותר".

גילה אלמגור (שחקנית זוכת פרס אופיר, סופרת ותסריטאית - כלת פרס ישראל)

"אני זוכרת שהייתי מתגנבת כילדה עם ילדים אחרים לחלק האחורי של אולם הקולנוע, את המשיכה לדבר הזה; איך פתאום רכבת מתקרבת למסך ואת חושבת שהיא באה לנסוע עלייך. אני זוכרת ספציפית מקרה שקשור לאחד הסרטים הראשונים שראיתי, שאני אפילו לא זוכרת את שמו, סרט מתח/אימה עם השחקן בובי דריסקול".

"היו לו (דריסקול) עיניים בוהקות גדולות ופנים מדהימות, והוא היה ילד כמוני, ופשוט התאהבתי בו. מצאתי תמונה שלו במגזין קולנוע, גזרתי ושמרתי אותה אצלי בקלמר. הייתי כותבת לו גם – 'בובי, תחכה לי, אני אגיע גם אליך, ואם מראיינים אותך, אתה יכול לספר עליי – אני מישראל, אני גרה בפתח תקווה". היה משהו בכל הסיפור שמשך אותי".

ליאנה עיון (שחקנית, דוגמנית ומנחה)

"הפעם הראשונה שזכורה לי בבית הקולנוע הייתה כשיצא הסרט 'סוף העולם שמאלה' של אבי נשר. הלכתי לראות אותו עם חברת ילדות וההורים שלה, והחוויה צרובה לי עד היום. גם בגלל שלא ראיתי דבר מיוחד כזה מעולם - הייתי קטנה - וגם העירום טלטל את עולמי. לא האמנתי למראה עיניי, ועוד ככה, ליד הורים!".

"היום אני מסתכלת על החוויה הזו כמתוקה נורא ובעיקר מרגשת. לגבי העירום - מי שראה כמה פרויקטים שלי, יבין שזה כבר פחות מסעיר מבחינתי".

אהרון קשלס (במאי ותסריטאי - "מי מפחד מהזאב הרע", "דרומית לגן עדן")

"זה מוזר ואולי דווקא הולם שרוב חוויות הקולנוע הראשונות שנצרבו בזכרוני מהולות בחרדה ובפחד. למשל, כשהלכתי עם הוריי לצפות ב'אי.טי.' של סטיבן ספילברג, נלחצתי כל כך מדקות הפתיחה, שאבי נאלץ לצאת איתי מהאולם ולהרגיע אותי בלובי, לצד דוכן הממתקים. רק לימים הבנתי שסוד כוחה של סצנת הפתיחה הוא ביכולת של ספילברג להכניס אותנו לנעליו של חייזר מפוחד ולהראות לנו כיצד נראים אנשים מבוגרים, זרים, מבעד לנקודת מבט של יצור מכוכב אחר, שגובהו זהה לזה של הילד שבוהה במסך ורואה את העולם מזווית נמוכה. מהזווית הזו, בעיקר בלילה, הכול נראה מאיים יותר. צמרות העצים סוגרות עליך, ולאנשים הגבוהים אין פנים, רק מפתחות ופנסים".

"את החוויה המעצבת הבאה אני זוקף לרגעי הסיום המדכאים של 'האימפריה מכה שנית'. לוק סקייווקר איבד יד, האן סולו הפך לקרטיב אנושי, האימפריה הכתה שנית, ואני לא ידעתי את נפשי מרוב צער. לא האמנתי שאפשר לצאת בתחושה כל כך עצובה ומחרידה מאולם הקולנוע".

"ועדיין, את החוויה המקעקעת ביותר אני חייב לזקוף לזכות 'מגרש השדים' של וויליאם פרידקין. הייתי ממש קטן ולא הפסקתי לשמוע על הסרט הזה. יום אחד הקלטתי את הסרט מבלי שהוריי ידעו, וצפיתי בו לבד בחדר שלי. וואט דה פאק?! ילדה רדופת שד, ראשים מסתובבים, הקאות, התעללות באיבר המין, שפה מטונפת, כמרים מושלכים מן החלון. אם רק אפשר היה לצלם את המבט המבועת שלי בסיום. איך לעזאזל מפייסים את העובדה שהגוף חווה צמרמורת איומה והנפש יודעת עונג צרוף? אפשר לומר שנולדתי מחדש".

נועה קולר (שחקנית זוכת פרס אופיר, קומיקאית, תסריטאית ומחזאית)

"אחת החוויות המשמעותיות שלי בצפייה בסרט קולנוע היתה סצנה ב'שירת הסירנה', בה השחקנית דלית קהן מתחמקת מדייט בטענה שהיא עסוקה בערב ב'להוריד שערות ברגליים'. הייתי בת 13 כשצפיתי בסרט. החופש, הכנות, החוצפה וההומור העצמי של הגיבורה כבש אותי ועורר בי השראה. טלילה הייתה מהגיבורות הנשיות הראשונות שעוררו בי את הרצון לשחק ולכתוב".

עידו טאקו (שחקן - "החייל הנעלם", "קרוב אלי")

"קולנוע תמיד היה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. אבא שלי תמיד היה רואה מלא סרטים, ומגיל צעיר תמיד הייתי מאוד אוהב לראות קולנוע. את ימי ההולדת שלי הייתי מעביר בצפייה בסרט בקולנוע במקום ללכת לבית הספר".

"הייתי מנסה להתגנב לסרטים שהם לא לגילי ומנסה להדביק נעליים לנעליים שלי כדי להיות יותר גבוה, אבל החוויה הראשונה שלי בקולנוע שאני ממש זוכר היא כשסבתא שלי לקחה אותי לראות את 'משפחת סימפסון – הסרט'. אני זוכר שזה פשוט הדהים אותי, פוצץ לי את המוח ואני לא אשכח אף פעם את הטקס השאמאני שהומר היה צריך לעבור שם, זה טלטל אותי".