הסרט החדש של כריס פראט יחלוף מול עיניכם – וממש לא בקטע טוב
"הנאשם" עוקב אחר בלש המואשם ברצח אשתו שעומד למשפט על ידי בינה מלאכותית, שמקציבה לו 90 דקות להוכיח את חפותו. התוצאה היא סרט מפוספס שיכול היה להכיל יותר מוסר השכל בתחום החשוב בו הוא עוסק, וחוויית צפייה פסיבית שמכווינה שאלה קשה לבחירה של הוליווד להשקיע (עדיין) בסרטים כאלו
"הנאשם", המותחן הדיסטופי החדש בכיכובו של כריס פראט, מבקש להצטרף לשורת סרטים שמבקשים להמחיש את איום הבינה המלאכותית ואת השלכותיו האפשריות על עתיד האנושות. אלא שבמקרה הזה, האיום נותר פושר למדי.
המותחן העתידני מתרחש לא כל כך רחוק מימינו, בשנת 2029, בעולם דיסטופי שבו מערכת בינה מלאכותית מנהלת את מערך המשפט והענישה בארה"ב ומשמשת בו-זמנית כדיין, כשופט וכְּתליין. במרכז העלילה עומד בלש בשם כריס המועמד לדין ומואשם ברצח אשתו. לרשותו עומדות 90 דקות בלבד להוכיח את חפותו בפני שופטת הבינה המלאכותית המתקדמת, בגילומה של רבקה פרגוסון ("חולית", "האמן הגדול מכולם", סרטי "משימה בלתי אפשרית") – מערכת שהוא עצמו היה שותף בעבר לפיתוחה – לפני שזו תחרוץ את גורלו.
רובו המוחלט של הסרט מתרחש בלוקיישן אחד, ובמהלכו אנחנו מלווים את כריס בתהליך חקירה המתבצע באמצעות מסכים וסימולציות מתקדמות. דרך ממשק הבינה המלאכותית, כריס מקבל גישה רחבה (וחשודה) למאגרי מידע עצומים, ומנסה לנהל חקירה עצמאית בעוד השעון ממשיך לתקתק לאחור.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הצפייה ב"הנאשם" היא ברובה חוויית צפייה פסיבית. הקצב המסחרר אמנם מצמיד את הצופה לכיסא בשל המרוץ נגד הזמן שבו כריס לכוד, וברגעים מסוימים זה אף עובד ומייצר מתח אפקטיבי. אלא שהרצון לעקוב בסקרנות אחר המתרחש נופל בין עודף אקספוזיציה לפרטי עלילה, שעד שמספיקים לעכל אותם – הסרט כבר דוהר 10 קילומטרים קדימה.
התוצאה היא חוויית צפייה שמזמינה את הצופה לזרום עם מה שהסרט משליך לעברו. אך גם אז, מעבר לסצנות אקשן סבירות שכבר ראינו לא פעם על המסך הגדול, סרטו של טימור בקממבטוב ("מבוקש") אינו מציע חוויה סוחפת אמיתית או אמירה נוקבת ומשמעותית על עולם הבינה המלאכותית שאותו הוא מתיימר לבחון. וזה בסדר אם, ממש כמו כריס, אתם מחפשים לשבת על כיסא במשך כשעה וחצי ולצפות בעלילה שחולפת (כמעט מילולית) מול העיניים. מי אמר שפסיבי זו מילה רעה?
נוסף על כך, בעיות ההמשכיות וההיגיון שמאפיינות את הסרט מגיעות לעיתים לרמת אבסורד. לא היה צריך יותר מאשר עורך תסריט מנוסה שיעבור עליו בעיון עוד לפני השקעה של כ-60 מיליון דולרים, וישאל את אותן שאלות בסיסיות שהצופים באולם העלו בזמן ההקרנה. שאלות שנוגעות, למשל, לפער הלא מוסבר בין יכולתה של הבינה המלאכותית לחדור כמעט לכל מאגר מידע אפשרי, ובין חוסר היכולת שלה להשתמש במידע הזה כדי להרכיב תמונה מלאה וקוהרנטית.
דווקא שם, אגב, מצוי האיום האמיתי שמעורר כיום את חששות העולם מפני בינה מלאכותית – לא בכמות המידע שהיא אוגרת, אלא ביכולתה לחבר בין הנתונים, להסיק מסקנות ולהבין הקשרים. דיון כזה, שמעמיק במגבלות ובסכנות האמיתיות של הטכנולוגיה ולא רק מנפנף בעוצמתה, היה יכול להרים את הסרט בכמה רמות משמעותיות – הן ברמת המורכבות הרעיונית, והן בשיח שהוא מבקש לייצר.
כריס פראט אמנם הוא אחת הסיבות ללכת לראות את הסרט, אבל אל תצפו למאצ’ואיזם הברונטי שמזוהה איתו לנטוף כאן מכריזמה. להפך – בדיוק כמו דמותו על המסך, גם פראט עצמו נראה כמי שלא לגמרי מבין כיצד הגיע לסט של הסרט הזה מלכתחילה. מנגד, פרגוסון מצליחה להיכנס לדמותה של שופטת הבינה המלאכותית בתצוגת משחק מחושבת וקרת רוח, שלגמרי עושה את העבודה.
"הנאשם" מוכיח שלא מספיק להישען על טייטלים מפוצצים ומאיימים כמו "בינה מלאכותית" כעוגן רעיוני. בימוי ותסריט מהודקים וחכמים הם עמודי התווך האמיתיים שהיו יכולים לאפשר לסרט הזה להחזיק מעמד בקופות – וגם במבחן הזמן שיבוא עליו, כנראה לרעה. מספיק להביט באב הטיפוס שממנו לוקח הסרט השראה, דו"ח מיוחד של סטיבן ספילברג, כדי להבין איפה נמצא הפספוס. כבר לפני יותר משני עשורים, המותחן של הבמאי הדגול עסק באיום דומה, שנים לפני ש"בינה מלאכותית" הפכה לביטוי שגור, אך עשה זאת דרך בימוי מופתי ותסריט מדויק, שהפכו אותו לסרט מדע בדיוני אייקוני. ההבדל הוא לא בנושא, אלא בגישה של ספילברג – שהייתה מתוחכמת, מותחת ובטוחה בעצמה הרבה יותר מזו שמציע "הנאשם".
סרטים כמו "הנאשם" ניתן למצוא די בקלות בספריות הסטרימינג. ומכאן עולה שאלה רחבה יותר: בעידן שבו הצפייה הביתית הולכת ומכרסמת בכיסאות בבתי הקולנוע, הציפייה מהוליווד היא להשקיע בסרטים שמצדיקים יציאה מהבית – חוויות צפייה סוחפות, מבדרות ובו בזמן גם מאתגרות, שמציעות ערך קולנועי ממשי ומצדיקות את מחיר הכרטיס. במקרה של "הנאשם", הבחירה הנכונה כנראה תהיה דווקא להמתין ולצפות בו מתחת לפוך החם.