עמוס גוטמן לא פחד להעז. הסרט על חייו חולק לו כבוד אחרון בצורה מופתית

סרטיו של עמוס גוטמן ז"ל היו כמו מכת ברק שהכתה בעוצמה בקולנוע הישראלי: חזקים, מסנוורים, מחשמלים - אך בעיקר בלתי נשכחים. גוטמן היה קול ייחודי שהעז לחשוף את עולמם של ההומוסקסואלים בתקופה שבה רק מלהזכיר את המילה נחשב לטאבו. כשכולם עוד לחשו על הומוסקסואליות ואיידס מאחורי דלתיים סגורות, גוטמן העז ויצא מהארון הקולנועי, חקר דרך סרטים כמו "נגוע", "בר 51" ו-"חסד מופלא" את מקומם של ההומוסקסואלים ואנשי השוליים בחברה הישראלית, והפך אותם ליצירות אומנות נועזות ופרובוקטיביות שהקדימו את זמנן.

עמוס גוטמן נפטר בגיל 38 ממחלת האיידס, אך הותיר מאחוריו מורשת קולנועית קווירית, מסקרנת ונועזת שממשיכה להיות רלוונטית גם היום. בקריירה קצרה הספיק גוטמן ליצור ארבעה סרטים באורך מלא ולקצור לא מעט שבחים (וגם קטילות) ממבקרים בארץ ובעולם. סרטיו הם כמו קפסולת זמן שמספקת הצצה לתקופה שבה זהות מינית מחוץ לנורמה הייתה סוד כמוס שהוסתר היטב.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• קופולה תועד מנשק ניצבת על הסט - וכעת היא הגיבה: "הייתי בהלם"
• הזמרת הופיעה עם סכין: "לא ידעתי שהיא אמיתית"
• אחרי יותר מ-50 שנות פעילות - אירוסמית' יורדת מהבמות: "קורע לב"

הסרט התיעודי החדש של שאולי מלמד "טאבו: עמוס גוטמן" שהופק עבור HOT8, מציג את ימיו האחרונים של היוצר המוערך, ושולח את הצופה למסע מרתק בנבכי הקריירה המיוחדת שלו. "חיפשתי טאבו", כך אמר הבמאי פורץ הדרך בריאיון המצולם האחרון שלו, שהתקיים בביתו ב-1993.

אנו מתוודעים לגוטמן דרך ריאיון אחרון שצילמה העוזרת האישית שלו ענת דותן, שבועות ספורים לפני מותו. הסרט לא מסתפק בהצגתו כאומן מפורסם וכיוצר משפיע, אלא חושף את האדם שהיה גוטמן, את משפחתו, חבריו ומה שביניהם. הסרט לא מתיימר להציג את גוטמן כקדוש. מלמד מציג את הצדדים הטובים של היוצר לצד אלו שפחות, ומראה כיצד ניסה לעצב מחדש את התרבות הישראלית של אותה התקופה. באחד מרגעי השיא בסרט, קולו של גוטמן "מתעורר לחיים" בעזרת בינה מלאכותית ומקריא את התסריט האחרון לסרט שלא הספיק להשלים.

הסרט מציג גם את המסע המרתק והמאתגר שעבר גוטמן לאורך הקריירה שלו. הצילום והעריכה המדויקת מעבירים את הצופה מסע עוצמתי דרך חייו האישיים וסרטיו. בתקופה שהתקשורת הייתה שמרנית במיוחד ולעתים אפילו בורה בנושאים סביב הומוסקסואליות, גוטמן היה הראשון לגעת בהם. "טאבו" מראה בצורה מעניינת את האומץ והנחישות של גוטמן ביצירת סרטים כל כך משמעותיים מבלי לעשות חשבון.

כל רגע בסרט מצליח לגעת בדיוק במקומות הנכונים ולטלטל את הצופה. דרך הריאיון האחרון בהחלט שלו, עולה התחושה שאנחנו מכירים אותו טוב יותר, בלי מסיכות ובלי מניירות. הרגעים שבהם גוטמן עוצר ומדבר עם אימו במהלך הריאיון מתוקים, אינטימיים ומיוחדים, וכאלו שגורמים לצופה להרגיש קרוב יותר לגוטמן. דרך הריאיון הארכיוני ודרך ריאיונות נוספים שעורך מלמד עם אחותו ובן זוגו של גוטמן, הצופה נחשף לצד אחר של היוצר, הפגיע והשביר, בו נראה אדם שהיה צמא באופן תמידי לאהבה.