השואה ב-4K: איך דור ה-Z צורך זיכרון קולקטיבי בימים אלו?
בני הנוער בימינו צורכים תוכן בצורה שונה מהדורות שלפניהם. לכן, עדויות פיזיות מהשואה וזיכרון קולקטיבי נהיים מעט קשים יותר לעיכול עבורם. לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אספנו מספר תכנים המיועדים לדור ה-Z (אבל ממש לא רק אליו), אשר מאפשרים להם לזכור ולא לשכוח בדרך שלהם
עבור בני נוער רבים, יום הזיכרון לשואה ולגבורה מהווה יום אפרורי, גדוש בעדויות ובתוכן של זיכרון קולקטיבי. הרוב המוחלט של התוכן המונגש לצעירים או למבוגרים מצולם בשחור-לבן, עטור בקומפוזיציה איטית ועם מוזיקה עצובה ברקע.
לציון יום הזיכרון שמצוין הערב (שני), אספנו כמה תכנים "אחרים" אשר מנגישים לדור ה-Z את המאורעות הקשים שעברו על העם היהודי לפני פחות מ-100 שנה בצורה מעט יותר נגישה, שנראה שמאפשרת להם להזדהות עם שאירע בדרך שונה מזו שרבים מאיתנו הורגלנו אליה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
השואה ברשתות החברתיות
עם פרסומו ב-2019, פרויקט "הסטורי של אווה" הנגיש לדור הצעיר את יומנה של אווה היימן, צעירה שחיה בתקופת השואה, דרך פלטפורמות חדשניות לצריכת תוכן כמו אינסטגרם וטיקטוק. אותן פלטפורמות שצעירים משתמשים בהן כיום מאפשרות להם לצרוך את התוכן בצורה יותר נגישה וזמינה, ובכך לזכור ולא לשכוח. הדבר מעביר את העדות החיה של ניצולי השואה אל זיכרון מבוסס תוכן דיגיטלי ועדויות אינטראקטיביות.
קשב של בני נוער נע בין 60-15 שניות, ממש כמו סרטונים קצרים ברילז שכולנו רואים באינסטגרם או בפייסבוק. לכן, תוכן שמיוצר במכוון כסדרה של סרטונים קצרים, המתמקד בסיפור אנושי אחד קטן אך מטלטל, יכול לתרום לקשב של בני נוער ולהתמקד בסיפור.
כאשר נותנים לאווה טלפון ואת האפשרות לתעד את שעובר עליה, הדבר יוצר נקודת מבט חדשה ולא שגרתית, והופך את התיעוד מ"היסטוריה יבשה" לחוויה אישית. דור ה-Z, שממש חי את סגנון החיים הזה, כנראה שהזדהה עם המהלך הזה, שכן הקמפיין הביא מיליוני עוקבים וצפיות לכל סטורי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
השואה בקולנוע
הסרט "המשלחת" מאת אסף סבן הינו דרמה קומית רגישה אשר עוקבת אחרי שלושה נערים (יואב רוזנברג, עידו טאקו ונעה אסטנג'לוב) שנמצאים במשולש רומנטי בזמן שהם עוברים בין אתרי השמדה בעת המסע לפולין.
הסמארטפון והמצלמה מהווים חלק בלתי נפרד מהדמויות ומהפריים בסרט. עבור דור ה-Z, אירוע שלא צולם - לא קרה. בכך, "המשלחת" מראה כיצד הטכנולוגיה היא כלי עיבוד לטראומה עבור בני הנוער. למשל, לצלם במחנה השמדה כדרך להגיד שהם התחברו לאירוע ושהם רוצים לזכור את הרגע שהיו במקום. הם לא רק מתעדים מקומות, אלא גם רגעים.
הסרט מצולם בצורה קצבית, ומשלב מוזיקה עכשווית עם צבעים בוהקים - בדומה לשפה הוויזואלית של טיקטוק ואינסטגרם. האסתטיקה הזו סותרת לחלוטין את התפיסה שסרט שואה צריך להיות מצולם בשחור-לבן ובאיטיות, כמו סרטים ישנים יותר. "החיות" בפריים משאירה את הצופים בתחושה שצפו בסטנדרט הפקה גבוה.
השואה בטלוויזיה
המיני-סדרה העלילתית "כל עוד בלבב" של כאן חינוכית עוקבת אחרי שני תלמידי תיכון - שני (אלכס זילברג) וקובי (עידו טאקו) – שמתאהבים במהלך המסע שלהם לפולין, למורת רוחו של המדריך שלהם. מכיוון שהסדרה שמה במרכזה בני נוער "רגילים", הדבר מעביר את המסר כי השואה קרתה לאנשים רגילים, בדיוק כמוהם, עם אותן דרמות והתאהבויות אנושיות. אותה דרמה אישית שאופפת את הסיפור היא עוד גורם מחבר שגורם לצופים הצעירים להידבק אל המסך. שרך אותו סיפור מסגרת, מתווכים את המאורעות והתוכן ההיסטורי הכבד.
מכיוון שהדור הצעיר מתקשה להתחבר לטקסים ממלכתיים למיניהם, הסדרה מעבירה את המסר כי האירוע אינו קרה לאנשים דמיוניים או "פסלים" - אלא לאנשים אמיתיים, מה שמאפשר לבני הנוער להתחבר לסיפור ולהבין אותו בצורה עמוקה יותר. בנוסף על כך, ישנו פער אמביוולנטי במסע: בין אם זה לבכות במחנה ריכוז בבוקר ובין כמה שעות לאחר מכן לרקוד ולצחוק באירוע מגבש של החבר'ה. הדיסוננס הזה מהווה דרך כנה לתווך את נושא השואה לדור ה-Z מבלי להעמיד פני "אבלים" במהלך המסע, אלא לשלב את הזיכרון בתוך החיים המודרנים.
העיסוק באופי של דמותה הצינית של שני בסדרה מאפשר לנוער הצעיר להתחבר אליה. שני מייצגת את הנוער הציני של ימינו, הבטוח כי כפו עליו "מסע עצוב" בפולין. הסדרה מחזקת את ההבנה שחיבור אמיתי לנושא כבד או כזה שלא קשור אלינו ישירות לוקח זמן, וזה בסדר אם הוא נבנה עם הזמן ולא צומח מיד. ייתכן כי הציניות מהווה מעין "שכבת הגנה" של שני מן הנושא הכבד, ושהאדישות שלה אליו מאפשרת לה להתמודד יותר בקלות עם המסע.
השואה בתיאטרון
תיאטרון השעה הישראלי מציג ברחבי הארץ שתי הצגות המביאות אל הקהל הצעיר סיפורי חיים של ניצולי שואה. סיפורים אלו מאפשרים לדור הצעיר לשמוע, להרגיש ולזכור - על מנת שיוכלו להעביר את אותם הסיפורים הלאה בעתיד - אל הדור שאחריו. הצגות אלו מגוללות את סיפורם של אנשים אמיתיים שחיו בתקופת השואה משתי נקודות מבט שונות אך מקבילות: "אירנה סנדלר" מספר את הסיפור האמיץ של אישה פולנייה שהצילה אלפי ילדים יהודים בזמן השואה. הסיפור הובא על ידי המחזאית דפנה אנג'ל, אשר שאפה להנגיש את הסיפור עבור הדור הצעיר בישראל. אותם צעירים נחשפים לדמות שמעוררת השראה בצופים, כזו שמונעת על ידי אנושיות ותחושת שליחות, ללא כל תמורה חזרה. ההצגה מעבירה את המסר שכאשר דבר מה חשוב לנו - אין לשתוק לגביו.
הצגה נוספת היא "נגזר לחיים", המבוססת על חיי ניצול השואה אברהם אורבך, אשר מבקש לראות את המשכיות משפחתו כניצחון אישי על זוועות השואה, ומבקש להעביר את זיכרון השואה לדור הבא כחלק בלתי נפרד מהזהות היהודית והישראלית. ההצגה מגוללת את סיפורו של ילד בן 16 בשם ארתור אורבך, שאנו נחשפים לילדותו בקרקוב במהלך מלחמת העולם השנייה דרך פלאשבקים. העלילה מדגישה את כוחם של הדמיון והזיכרון, ועוסקת בגבורה ואמונה. בכך, היא מציגה עדות לדור הולך ונעלם, ומבקשת לחזק את ההבנה כי הזיכרון אינו מהווה רק את העבר, אלא גם את האחריות לעתיד.