"אמא גלוריה" הפך לשיחת היום בפסטיבל קאן - ובצדק מוחלט

מהטריילר לסרט הצרפתי העדין של הבמאית מארי אמשקולי, היה נראה כי מדובר בעוד סיפור התבגרות עמוס בטריקים זולים שרוצים להפעיל את בלוטות הדמעות שלנו. כמה טעינו: ברכות אין קץ, בתצוגת משחק פנומנלית וילדה מתוקה אחת עם משקפיים - הבנו את ההייפ • סרט מרגש על תום, התבגרות ואהבה | ביקורת קולנוע

"אמא גלוריה"
"אמא גלוריה" | צילום: מתוך הסרט, IMDB

כשראיתי לראשונה את הטריילר לסרט הצרפתי "אמא גלוריה", חשבתי לעצמי שמדובר במסחטת רגש צפויה: קחו ילדה קטנה לתפקיד ראשי ולבבות כולם יימסו. קחו ילדה קטנה עם משקפיים - ונצטרך כמה ימים להתגבר על זה. כמה קל. לשמחתי, הסרט המלא ממש לא הסתכם בזה. אז נכון, אמנם הלב נמס וייתכן שייקח לי כמה ימים להתגבר על מה שראיתי, אבל הפעם לא מדובר בעוד סיפור התבגרות קיטשי עם כמה טריקים זולים.

קליאו בת השש, שגרה בפריז עם אביה, אוהבת את המטפלת שלה גלוריה יותר מהכול. גלוריה משמשת עבורה דמות אם ובין השתיים נרקם קשר סימביוטי קרוב. כשגלוריה נאלצת לשוב למולדתה בגלל טרגדיה אישית, השתיים נפרדות - אבל לפני כן הן מקבלות הזדמנות להעביר קיץ משותף אחרון באי האפריקאי, כף ורדה.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

כשגלוריה חוזרת לביתה שבאי המדובר, היא מתפנה לחייה שלה על מנת להקים בית נופש ולטפל בשני ילדיה הביולוגיים - ננדה, שעומדת להפוך בעצמה לאימא צעירה, וסזאר שמתנכר לאימו שלא נכחה רוב חייו. כשקליאו מגיעה אליהם לחופשת הקיץ שלה, היא מעוררת את קנאתם, אלא שכאשר ננדה יולדת את נכדה הראשון של גלוריה, קליאו חווה סוג של "גירוש מגן עדן", כשלפתע היא מוצאת את עצמה נאלצת להתחרות על תשומת ליבה.

"אמא גלוריה", שהפך לשיחת היום בפסטיבל קאן, הוא סרטה הראשון שמארי אמשקולי מביימת לבדה. בשנת 2014 היא ביימה יחד עם קלייר בורז׳ה וסמואל תאיס את "פארטי גירל", זוכה פרס מצלמת הזהב בקאן. מארי עוסקת כאן בנושא שהייצוג שלו לא שכיח במיוחד בעולם הקולנוע: יחסי מטפל מטופל, ובפרט של אומנת וילדה קטנה. היחסים האלו מתגלים במלוא עדינותם ומורכבותם, כשהיא מייצרת לנו פורטרט כן, עמוק ואינטימי של השתיים. היא מביאה למסך בסבלנות ורכות איזושהי פשטות נרטיבית, כמעט חפה מדיאלוג, שחודרת עמוק ללב.

"אמא גלוריה"
ילדה מתוקה עם משקפיים ואנחנו נמסים. "אמא גלוריה" | צילום: מתוך הסרט, IMDB

הסרט מלא בתקריבים על פניה של לואיז מאורוי-פנזאני המגלמת את קליאו הקטנה. מבטיה מלאים עומק ועושר פנימי מדהימים יחסית לילדה בת גילה, שמתגלה פה כשחקנית יוצאת דופן. תצוגת המשחק שלה פנומנלית והיא מביאה איתה כל כך הרבה מורכבות: היא מצחיקה וקודרת, היא אמיצה ואנוכית ובעיקר שובת לב. יש לה רגעים טהורים להפליא ורגעים אפלים עם כנות פסיכולוגית ששחקנים מבוגרים ממנה יכולים לייחל לה.

אילסה מורנו-זגו, בתפקיד גלוריה, גם היא מציגה תצוגת משחק מעולה: היא רכה, סמכותית ופגיעה, ומטיבה לשזור במשחקה בעדינות את הצורך שלה בילדה הקטנה הזו, לא פחות ממה שהיא זקוקה לה בעצמה. גם עבורה קליאו מסמלת סוג של בריחה ממציאות חייה הסיזיפית אל תוך עולם קסום וטהור.

"אמא גלוריה"
בלי טריקים ובלי שטיקים של קיטש | צילום: מתוך הסרט, IMDB

השימוש בסרט באנימציה של פייר עמנואל יפהפה. בטכניקת של משיכות מכחול צנועות, הוא פותח לנו חלון לתת מודע של קליאו ומכניס אותנו לנפשה מגיל ינקות. זו כמעט חוויה רחמית שמחזירה את הצופה לזיכרונותיו הקדומים ביותר, של גילויים מופלאים ושל הסבל הכרוך בתהליך הנפרדות.

הצילום של אינס טבריאן מכניס את הצופים להצצה לעולם של רכות וטוהר. יש התמקדות במחוות קטנות (כמו למשל כף רגל זעירה וליטוף אימהי) ובתצלימי תקריב של סערה פנימית, קנאה וסכנה. גם עבודת הסאונד בסרט משמעותית ומייצרת קרבה, כשאנחנו שומעים את קצב נשימותיה של קליאו.

אמנם קיימת בסרט לכל אורכו איזו השקפה על בורגנות מערבית וקולוניאליזם, אבל כוחו של הסרט הזה נמצא בצמצום שלו ובזיקוק הרגשי של ההבנה הראשונית ביותר שלנו - שיש לאנשים דברים מלבדנו, חיים משלהם. קליאו מגלה לראשונה מה זה אומר כשלפעמים צריכים לשחרר מישהו דווקא בגלל שאוהבים אותו, ואוילו גלוריה - שממרום גילה מכירה את השיעור הזה היטב, מבינה שאין גיל שבו זה פחות כואב.

"אמא גלוריה" הוא סרט עדין ומרגש על תום, נפרדות והתבגרות עם פרספקטיבה מעניינת, ותצוגות משחק נפלאות.