אניה טיילור ג'וי הייתה מדהימה ב"גמביט המלכה". חבל שב"פיוריוסה" היא די מאכזבת

הוליווד לא יכולה בלי סרטים פוסט אפוקליפטיים. ההתעסקות בתרחישי סוף העולם ומה יקרה ביום שאחרי מחר היא חלק בלתי נפרד מהתרבות הפופולרית והיא מרבה להעסיק יוצרים ואמנים רבים. מאז ומתמיד חוקרים ומרצים טוענים שאפשר ללמוד המון על ההתנהגות האנושית דרך בחינת תרחישים אפוקליפטיים: האם נמשיך ללכת לפי המצפון שלנו או שנעדיף לזנוח את כל הערכים והנורמות החברתיות שהכרנו לטובת כיבוש עוד חלקת אדמה שכוחת אל?

"המתים המהלכים", "האחרונים מבינינו" ו-"פולאאוט" הן רק חלק מזערי בים של דוגמאות ליצירות שמנסות לשאול שאלות מהותיות, וזה בדיוק מה שהבמאי ג'ורג' מילר האוסטרלי ניסה לעשות בסדרת סרטי "מקס הזועם" בשנות השמונים. רק שבמקום דרמות אנושיות נוקבות, מילר עשה שימוש נרחב במכוניות - ובהרבה מהן, וגם העלה לתודעה שחקן אחד זניח בשם מל גיבסון.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• באפל מיוזיק דירגו את 100 האלבומים הטובים ביותר: זה מי שהגיע לטופ
• אחרי דקה כבר הבנתי: "הגולדשטיינים" זה הדבר הכי טוב שקורה על המסך
• האלבום החדש של בילי אייליש הוא פלא הבריאה (ואני לא מגזים)

30 שנה לאחר הסרט האחרון בטרילוגיה של מילר את גיבסון, הגיש לנו הבמאי האוסטרלי את "מקס הזועם: כביש הזעם" שתפס מקום מכובד בקרב חובבי הקולנוע והאקשן ומרדפי המכוניות בפרט. על פי רבים, מילר המציא תת-ז'אנר שעד כה לא נראה על המסכים. במשך שעתיים שלמות חזינו בפיצ'ר מטורף, דל במילים אך רווי בפיצוצים, טיפוסים מפוקפקים והשוס - גיטרה חשמלית יורקת אש.

אבל חדי העין מבינכם שמו לב שהפעם מקס, בגילומו של טום הארדי, היה דמות משנה בסיפור הזה. מי שתפסה את מרכז הפריים הייתה שרליז ת'רון כשגילמה את פיוריוסה, לוחמת חסרת פחד ונהגת שודים מדופלמת. ההצלחה המסחררת של "כביש הזעם" בישרה, כצפוי, את בואו של הפריקוול שיספר את סיפורה של האישה החזקה והאדירה שהיא פיוריוסה.

כבר בפתיחה של "פיוריסה", ג'ורג' מילר לא מבזבז זמן ומציג לנו את חטיפתה מ"המקום הירוק של אימהות רבות" בסצנת אקשן מצוינת. פיוריוסה היא ילדה צעירה ומתוחכמת שחושבת כמה צעדים קדימה ולא מפחדת לפעול. בראש החוטפים עומד שר מלחמה חסון, מופרע וציני העונה לשם דמנטוס (כריס המסוורת').

בשממה הצחיחה הם נתקלים במצודה הנשלטת על ידי אימורטן ג'ו, העריץ שהכרנו ב"כביש הזעם", בגרסתו הצעירה. בזמן שג'ו ודמנטוס נלחמים על שליטה, כוח ומה שביניהם, פיוריוסה (אניה טיילור ג'וי), שגדלה מאז והפכה לאישה, מבינה שהיא מוכרחה לשרוד ועושה את הבלתי אפשרי כדי למצוא את דרכה חזרה הביתה. וכמו שניחשתם או ראיתם בטריילר - הסרט שופע מרדפים וסצנות מורטות עצבים.

בדומה לקודמו, הסרט גדוש בסצנות אקשן מצוינות שמעלות את האדרנלין בגוף עם המון פיצוצים, נפילות, יריות וקפיצות שלא נותנים רגע אחד של מנוחה. בכל פעם שנדמה שהשיא כבר מאחורינו, מגיע עוד אחד נוסף. הסרט אמנם עתיר במרדפים עוצרי נשימה, אך עדיין קיימת בו נקודת חולשה. באופן מאוד אירוני היא נמצאת בדמותה של פיוריוסה.

אניה טיילור- גו'י, שפרצה לחיינו בסדרה "גמביט המלכה", לא מצליחה להעביר את דמות הבאדאס ששרליז ת'רון יצרה בקלות כשגילמה את פיוריוסה ב"כביש הזעם"; לוחמת גיבורה שלא לוקחת שבויים. טיילור לקחה את אחת הדמויות הנשיות החזקות שנראו אי-פעם על המסך ומגלמת אותה באופן די גנרי ומעט חיוור.

עם זאת, כריס המסוורת' יוצא מהדמות המוכרת שלו כת'ור החתיך, השרירי והטיפשון ועושה עבודה נהדרת. בחלק מהסצנות היה קשה לקלוט שאכן מדובר בו ולא בשחקן אחר. דרך עבודת האיפור ותצוגת המשחק המרשימה שלו, המסוורת' מוצא דרך מעניינת ומשעשעת למדי להביא לידי ביטוי את הנבל שכולנו אוהבים לשנוא.

"פיוריוסה" טעון באנרגיות גבוהות מאוד, ונראה שמילר והצוות שלו לא עצרו לנוח גם הפעם. המרדפים והקרבות לא יאכזבו את המעריצים השרופים. במהלך 148 דקות, מילר מזכיר לנו איך סרט אקשן משובח צריך להיראות ולהרגיש, עם עושר של אפקטים קולנועיים פרקטיים, עיצוב אמנותי מרהיב ופסקול קצבי שמשלים את החוויה האור קולית הזו.