ההמשך ל"הרשת החברתית" לא ישאיר אתכם בפה פעור, אבל כן כדאי לכם לצפות בו
16 שנה אחרי שסרטו של דיויד פינצ'ר על פייסבוק כבש את העולם, התסריטאי שלו – אהרון סורקין – עבר לכס הבימוי ב"החשבון החברתי". לא כל רגע ורגע בסרט, העוסק בהדלפה שפגעה קשות ברשת החברתית, ילהיב את הצופים, אבל עם קאסט שעושה עבודה משכנעת, כתיבה חדה ועניין שהוא מצליח ליצור לאורכו – "החשבון החברתי" מספק איכויות סורקיניות ברורות, שילהיבו את מעריצי התסריטאי הגאון
פייסבוק הגיחה לאוויר העולם ב-2004 – ושינתה במהירות את כל מה שאנחנו יודעים על קשרים חברתיים. ב-2010, "הרשת החברתית" הגיח לאוויר העולם, ושינה את כל מה שאנחנו יודעים על פייסבוק עצמה, ועל העומד בראשה, מארק צוקרברג. סרטו של דיויד פינצ'ר, שהיה הצלחה קופתית וביקורתית גדולה, היווה קרש קפיצה עבור לא מעט שחקנים מאנונימיות לכוכבות (כמו ג'סי אייזנברג, אנדרו גארפילד ורוני מארה), וסידר אוסקר לתסריטאי של הסרט, אהרון סורקין. כעת נדרש סורקין – תסריטאי העל של הוליווד – לסרט המשך, והפעם משימת הבימוי היא עליו.
סורקין, שהתפוצץ בתחילת המילניום כיוצר של "הבית הלבן", מסדרות הטלוויזיה המהוללות בכל הזמנים, כבר עשה את המעבר מכתיבה לבימוי, ובהצלחה גדולה: שלושת הסרטים שהוא ביים נחלו הצלחה לא רעה בכלל, כשאחד מהם – "משפט השבעה של שיקגו" – אפילו קיבל מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר 2020 (וזמין לצפייה בנטפליקס הקרוב לביתכם. כדאי לכם, זה אחלה סרט). אבל "החשבון החברתי", סרט המשך ל"הרשת החברתית", מרגיש כמו מבחן גדול יותר עבור סורקין. זהו לא "סתם" עוד סרט, ולכן חובת ההוכחה מוטלת עליו פעמיים: ראשית, הוא עדיין צריך להוכיח לכל המצקצקים שהוא במאי טוב, ולא רק תסריטאי מחונן. שנית, סרט המשך שיוצא 16 שנה אחרי המקור הוא לא עניין של מה בכך. אם כבר עושים את זה – זה צריך להיות ממש טוב.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אז איך "החשבון החברתי"? זה סרט טוב לאוהבי סורקין ולשונאי פייסבוק, ואם אתם גם אוהבים את הסרטים הדברניים של סורקין וגם שונאים את "מטא" ושלל מוצריה, אז בכלל הרווחתם. סיפור המקור שסורקין שירטט ב"הרשת החברתית", על סטודנט שמייסד אתר אינטרנט על טהרת קשרים חברתיים כדי לפצות על אי היכולת שלו לתחזק קשרים כאלה בדיוק בעצמו, הופך ב"החשבון החברתי" למסמך האשמה נוקב נגד פייסבוק ומייסדה. צוקרברג של הסרט הנוכחי (הזיקית האנושית ג'רמי סטרונג, "יורשים") הוא כבר לא הצעיר המגושם של סרט המקור (אייזנברג, שעבר מאז לכתוב ולביים סרטים בעצמו) – הוא אחד האנשים העשירים והחזקים בעולם, והוא רוצה לשמור על המעמד הזה, ויהי מה.
עלילת הסרט מפוצלת למספר צירי זמן, אבל חגה בעיקר סביב פרשת ההדלפה של מסמכים מסווגים מתוך מטה החברה של פייסבוק. המסמכים, שפורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל" ב-2021, הוכיחו שפייסבוק מעודדת הצטרפות של משתמשים לקבוצות רדיקליות בתוך הממשק (ימין קיצוני, גזענים, קונספירטורים ושלל אנשים נחמדים כאלו) באמצעות אלגוריתם ייעודי שנועד לשמור על המשתמשים בתוך האתר לכמה שיותר זמן. המדליפה היא אנליסטית בשם פרנסס הוגאן (מייקי מדיסון, שזהו תפקידה הראשון מאז שזכתה באוסקר על "אנורה"), העיתונאי הוא ג'ף הורוביץ' (ג'רמי אלן ווייט מ"הדוב"), ויחד הם מאחדים כוחות כדי להציל את העולם החופשי מהטלפיים של צוקרברג וחברותו. זה אמנם נשמע כמו וואן ליינר של סרט גיבורי על, אבל זוהי העלילה בזעיר אנפין, וזה מוסר ההשכל שלה: פייסבוק הם הרעים, העיתונאים הם הטובים. זה עד כדי כך שחור ולבן.
האם זה נאמן למציאות? אולי. האם זה משרת את הסרט? לא בהכרח. סורקין עושה עבודה טובה בהעברת סיפור החשיפה הסבוך, שעיקרו הוא החיזור של הורוביץ אחרי הוגאן, והחלטתה המוסרית למעול בתפקידה ולחבור לעיתונאי כדי לחשוף את העוולות שפייסבוק מחוללת. יחד עם זאת, הדיכוטומיה המאוד ברורה בין כוחות האופל (העולם החדש, קרי פייסבוק) וכוחות האור (העולם הישן, קרי העיתונות המודפסת) לא מייצרת מפגש מעניין במיוחד, או אפילו מקורי, לצורך העניין. למישהו יש איזשהו ספק שפייסבוק – חברה קפיטליסטית שמונפקת בבורסה וצריכה להציג צמיחה בהכנסותיה – לא תעשה הכול כדי למקסם רווחים? אז נכון, הצעדים הדרקוניים של פייסבוק על גב המשתמשים שלה הם לא סתם "מקסום רווחים", והכוח של צוקרברג בעולם הפיננסי יוצא דופן אפילו למיליארדרים בשיעור הקומה שלו, אבל הם גם לא מפתיעים, במיוחד לאור העבודה שהפרשה שהסרט מתמקד בה היא רק אחת מעשרות פרשיות ש"מטא" ודומותיה היו מעורבות בהן בעשור האחרון, וכולן כבר סוקרו בצורה כזו או אחרת.
גם העובדה שעלילת הסרט מתרחשת ברובה על רקע מגפת הקורונה מוסיפה לתחושת ה"כבר היינו שם", שכן זאת לא תקופה רחוקה מספיק כדי שתיחשב היסטורית, אבל גם לא קרובה מספיק כדי שהסקופ העיתונאי שהסרט מציע – כלומר, הדלפת המסמכים על ידי הוגאן – יכה את הצופים בהלם. ויחד עם זאת, לסרט יש איכויות סורקיניות ברורות, ובראשן הכתיבה החדה והדיאלוגים האולטרה-מהירים שמאפיינים את עבודותיו: הדמויות, כמו תמיד, חכמות ושנונות (שליפת רפרנסים מסרטים קלאסיים? יש. בקיאות יתרה במיתולוגיה היוונית? יש. פינג פונג שנון על מהות ה"הסגברה"? יש ויש) והסרט סוחף ומעניין ברובו. גם הקאסט של הסרט – סטרונג בתור גאון מרושע וקאמפי בראשם – מספקים תצוגות משחק משכנעות.
"החשבון החברתי" אמנם לא מספק חוויית צפייה שמותירה את הצופים בפה פעור, אבל הוא גם לא משעמם לרגע, ושווה לצאת בשבילו מהבית ולצלול לתוך דלי של פופקורן. אז ייתכן שניפגש בעוד 16 שנים לחלק השלישי בטרילוגיה – ולא נתפלא אם יהיה זה רוברט פטינסון בתור צוקרברג מספר 3.
