סרט ההופעה של בילי אייליש מצליח להעצים את הדבר האמיתי
הסרט שהזמרת המצליחה ביימה עם לא אחר מאשר ג'יימס קמרון ("טיטאניק", טרילוגיית "אווטאר") נשמע תחילה כחיבור מוזר בין כוכבת הפופ לזוכה האוסקר. בפועל, הוא מתגלה כאחת מחוויות ההופעה המרשימות שנראו בקולנוע: אינטימית, סוחפת, טכנולוגית ובעיקר שלה לגמרי
בילי אייליש מצאה לתלת-ממד סיבה להתקיים. כן, דווקא היא. לא סרט אקשן עתיר פיצוצים, לא עוד עולם פנטזיה דיגיטלי, אפילו לא מפלצת כחולה מעופפת של ג'יימס קמרון - דווקא סרט הופעה, כמעט מינימליסטי במהותו, מצליח להזכיר למה בכלל התעקשנו פעם להרכיב משקפיים מגוחכים באולם קולנוע. במקרה של "Billie Eilish: Hit Me Hard and Soft - The Tour", סרט ההופעה של המוזיקאית הצעירה, שבוים על ידי הבמאי האגדי זוכה האוסקר, התלת-ממד הוא לא גימיק שיווקי, אלא ממש חלק מהחוויה.
על הנייר, החיבור בין אייליש וקמרון, שביים את "טיטאניק", שני סרטי "שליחות קטלנית" וטרילוגיית "אווטאר", כמעט נשמע כמו בדיחה פנימית של הוליווד. מצד אחד, אחת מכוכבות הפופ החשובות של הדור הצעיר, ומצד שני, במאי שמזוהה עם קולנוע ענק, טכנולוגי ומפואר, כזה שחושב תמיד במונחים של עולמות שלמים. אבל דווקא כאן מתברר שקמרון מבין היטב את הסיטואציה שאליה נכנס: הוא לא מגיע כדי להשתלט על בילי אייליש, אלא כדי לפנות לה מקום - וזה אולי הדבר הכי חכם שהוא עושה בסרט.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
אייליש היא לא אמנית שמחכה שמישהו יסביר לה איך היא צריכה להיראות. כבר שנים שהיא מחזיקה חזון יצירתי ברור מאוד: בקליפים, בהפקה, בדימוי, בבמה, בבגדים, באיפור, בשיער ובדרך שבה המצלמה מסתכלת עליה. גם כאן, התחושה היא שמדובר באמנית שיש לה שליטה מוחלטת בשפה שלה. קמרון, לזכותו, לא מנסה לערער את זה. הוא מביא את הכלים, את הטכנולוגיה ואת העין הקולנועית הייחודית שלו, אבל הסרט נשאר קודם כל שלה.
והתוצאה? מרשימה, אפילו מאוד. כותב שורות אלה היה בהופעה של אייליש, בדבר האמיתי, כך שזהו אחד מאותם מקרים שקל מאוד להגיע אליהם סקפטים: האם סרט הופעה יכול לשחזר משהו מהאנרגיה של הדבר האמיתי? האם תלת-ממד לא יהפוך את כל זה לאטרקציה קצת מיושנת? התשובה, במקרה הזה, מפתיעה מאוד. הסרט לא רק משחזר את ההופעה, אלא מצליח בחלק מהרגעים להעצים אותה. הוא מכניס את הצופה פנימה, אל הבמה, אל הקהל ואל החלל שבין בילי ובין המעריצים שלה. לפעמים באמת קשה לדעת אם אתה צופה במסך או נמצא בתוך האירוע עצמו.
הצילום והעריכה הם חלק עצום מהקסם. העובדה שהופעות שונות מהטור מתחברות כאן לתחושה של זמן אחד ומקום אחד, היא הישג בפני עצמו. אין תחושה של מסע מתיש בין מדינות, נמלי תעופה, חדרי מלון והפקות ענק. בניגוד לסרטי הופעה אחרים שמנסים להוכיח כמה קשה להיות כוכב-על, הסרט הזה פחות מתעניין בפרוצדורה ויותר ברגע. הוא מעדיף להראות את בילי צוחקת, מתרגשת, עושה שטויות, מתאפרת בעצמה רגע לפני העלייה לבמה, ובעיקר נמצאת בשליטה מלאה על העולם שלה.
וזה מתחבר גם למבנה הבימתי שלה. אין רקדנים או פירוטכניקה שמנסים לגנוב את ההצגה. הלהקה, זמרות הליווי והנגנים קיימים, מצוינים, אבל לעיתים כמעט מונמכים אל תוך הבמה. היא נשארת במרכז. אישה צעירה, בת 24 בלבד, שמחזיקה במה ענקית כמעט לבדה במשך שעתיים, מבלי להסתתר מאחורי מחול, רעש או עודף תפאורה. יש בזה משהו שכמעט שייך לעולמות הראפ וההיפ-הופ: אמנית שמתרוצצת, כובשת, מחזיקה את הקהל בגוף ובקול שלה בלבד. מינימליזם בימתי עם מקסימום אימפקט.
הרגעים המוזיקליים החזקים מגיעים בזה אחר זה. "The Diner", עטוף באדום, מצולם בקלוז-אפים מהפנטים על פניה של אייליש, והופך לאחד הרגעים החושניים והמאיימים בסרט. "The Greatest" מתפרץ בעוצמה רגשית כמעט לא הוגנת, מהסוג שגורם גם לאולם קולנוע להרגיש כמו מקום שבו מותר לצרוח. "Happier Than Ever", שכבר בהופעה חיה מרגיש כמו שיא בימתי, נשאר כאן אחד הרגעים הגדולים ביותר שלה. וגם "Wildflower" ו-"Party Is Over" מוכיחים כמה מעט היא צריכה כדי לפרק אולם שלם לרסיסים.
אבל מתחת לכל זה, נמצא החוסר הגדול של הסרט: פיניאס. אחיה של אייליש ושותפה הוותיק, המפיק המוזיקלי והנוכחות שמלווה אותה כמעט מתחילת דרכה, נעדר כאן במובן העמוק. דווקא משום שהוא לא נעלם לחלוטין, ודווקא משום שהסרט נוגע בהיעדר שלו מבלי להפוך אותו למלודרמה, החוסר הזה מורגש. יש בסרט תחושה של מכתב פרידה עדין: בילי לומדת לפרוס כנפיים לבד, לא כי הוא הפסיק להיות חשוב, אלא כי היא כבר יודעת לעמוד במרכז בכוחות עצמה.
ואז מגיע הקהל. כאן הסרט קצת מסתכן, ולפעמים אפילו נשען יותר מדי על קלוז-אפים של מעריצים בוכים. מי שלא מחובר רגשית לאייליש מראש עלול להרגיש ברגעים מסוימים שהוא צופה בניסוי טכנולוגי מרשים יותר מאשר באירוע משנה חיים. אבל ברגעים הטובים שלו, המבט על הקהל מסביר משהו עמוק יותר: בילי אייליש לא בנתה רק קריירה, היא בנתה קהילה. כמו ליידי גאגא בדור הקודם, גם היא הצליחה להפוך כאב, חרדה, בדידות וזהות למרחב שבו מיליוני צעירים מרגישים פחות לבד. לא במקרה המעריצים שלה נראים כאילו הם לא רק שרים איתה, אלא נאחזים בה.
וזה אולי מה שהופך את הסרט להרבה יותר מעוד סרט הופעה מוצלח. הוא מפגיש בין טכנולוגיה ענקית לאינטימיות קטנה; בין במאי מיתולוגי לאמנית צעירה שלא זקוקה שינהלו אותה; בין קולנוע תלת-ממדי לבין פופ שמבקש לעשות עור ברווז. אפשר לצחוק ולומר שעכשיו רק חסרה גרסת במאי שבה קמרון הופך את בילי ואת כל הקהל לאנשי אווטאר כחולים ומאריך את הסרט ליותר מ-3 שעות, אבל האמת פשוטה יותר: מבלי לזלזל בקמרון, יכול להיות שבילי אייליש עשתה כאן יותר בשביל להחזיר את תלת הממד לחיים מכל סרט אקשן של השנים האחרונות.
בסוף, השניים יצרו קולנוע. לא רק תיעוד של הופעה, לא רק מוצר למעריצים, אלא ממש חוויה אור-קולית שלמה, מהפנטת ומרגשת. עבור מי שאוהב את בילי אייליש, זה כמעט סרט חובה. עבור מי שמכיר רק שיר או שניים שלה, זו הזדמנות להבין למה היא כבר מזמן לא עוד כוכבת פופ מצליחה, אלא אחת האמניות החשובות ביותר של הדור שלה.
