הסרט הזה מניח את המונוגמיה על שולחן הניתוחים בלי שום הרדמה
ישנם אין ספור סרטים שבמרכזם עומד זוג נשוי שחי בשלל סודות ושקרים, אך הייחוד של "מה שמריאל יודעת" נובע מכך שהבת שלהם מצליחה לפתע להיות חשופה לכל דבר ודבר שהוריה אומרים. מעבר למשחק ולתסריט המשובחים שלו, הסרט מראה כיצד ילדים עשויים להיות לא כל כך תמימים כפי שנראה לנו – ואילו השלכות עלולות להיות לכל צעד שבו נחשף עוד טפח מן האמת
סודות ושקרים בחיי נישואים מונוגמיים הוא קונספט שגור למדי בקולנוע. יש אין ספור סרטים שעסקו ועוסקים בקונספט הזה – מונוגמיה – והצלחתם (או אי הצלחתם, ליתר דיוק) של בני האדם לשרוד את המערכת הזוגית הזאת, שמעסיקה במאים ותסריטאים עוד מראשית ימיה של תעשיית הקולנוע. אז מה כבר חדש בעוד סרט שבמרכזו זוג-נשוי-שמשקר-על-היותו-מאושר-במונוגמיה-אבל-בעצם-לא מכל סרט אחר שכבר עסק בנושא הזה לפניו? הו, לשם כך התכנסנו. להם לא היה את מריאל.
"מה שמריאל יודעת", סרטו החדש של הבמאי הגרמני פרדריק האמבלק, שהוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, עוסק בנושא לא מקורי – בצורה מקורית במיוחד. במרכזו עומד זוג בורגני משועמם, שמתחזק את הנישואים שלו כמו שהוא מתחזק בית: מצוחצח, נקי ומסודר. הוא (טוביאס, השחקן הגרמני פליקס קריימר) עובד בהוצאת ספרים ומנהל עימות סמוי עם קולגה שמקניט אותו בישיבות צוות. היא (יוליה, השחקנית הגרמנייה יוליה ג'נטש) מנהלת פלירט על אש קטנה עם גבר נשוי מהעבודה שלה, שעיקרו שיתוף הדדי של פנטזיות מיניות. שניהם – גם טוביאס וגם יוליה – שומרים את מה שקורה בעבודה לעצמם, כמעין חיים אלטרנטיביים לשעמום שמאפיין את חייהם האמיתיים. ואז הבת שלהם, מריאל בת ה-12, חוטפת סטירה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כן, ככה הסרט נפתח. בקלוז-אפ על פנים של ילדה מלאכית שפשוטו כמשמעו חוטפת סטירה מצלצלת בסלואו מושן במהלך ריב עם חברה. הסטירה הזאת גורמת למריאל, ללא הסבר לוגי, להיות חשופה לכל מה שההורים שלה אומרים, גם כשהם לא לידה. וכך, כשיוליה והגבר הנשוי מסתודדים בעבודה ומשתפים מה היו רוצים לעשות אחת לשנייה, מריאל (שנמצאת בבית הספר) שומעת. כשטוביאס מציג את הכריכה שהוא בחר לספר חדש בפני הצוות שלו והבחור שאיתו הוא בביף מבטל אותו לחלוטין, מריאל – עדיין בבית הספר, כן? – שומעת. "מה שמריאל יודעת" הוא לא רק שם הסרט, אלא גם המרכיב העיקרי לעלילתו ונקודת הייחוד שלו בתת הז'אנר שבו הוא פועל. מריאל פשוט יודעת הכול.
האמבלק, שגם כתב את התסריט לסרט, לא טורח להסביר מדוע הסטירה שמריאל חטפה גרמה לה להיות בעלת כוחות טלפתיים. ניכר גם שזה לא מעניין אותו במיוחד, והוא מעדיף בחוכמה שלא לגלוש למחוזות העל-טבעי, אלא להישאר במסגרת של דרמת איכות אירופית, שמניחה את המונוגמיה על שולחן המנתחים וחותכת בבשר החי שלה בלי חומר הרדמה.
הסרט מציב כנתון עובדתי את ההנחה שטוביאס ויוליה – כאמור, עוד זוג נשוי מיני רבים שמנהלים זוגיות יציבה למראית עין – לא יכולים לשקר זה לזו יותר. כל מה שהם אומרים אחד לשנייה יכול להיות מאומת (או מופרך) באופן מיידי על ידי מריאל, שמצדדת במי מההורים שלה בהתאם לשקר התורן. וזאת הגדולה של הסרט הזה, והתסריט החכם שבמרכזו, שמציב בפני הצופים שאלה מוסרית: מישהו מאיתנו יכול לדמיין חיים כאלה, שבהם מרכיב השקר, קטן ולבן ככל שיהיה, פשוט נעדר לחלוטין?
אבל המעלה הגדולה ביותר של הסרט הזה, יותר מהמשחק המצוין שבו ויותר מהתסריט המבריק שלו, היא הנחת המוצא שילדים יודעים יותר ממה שאנחנו, המבוגרים, חושבים שהם יודעים (בין אם על מערכות היחסים הרומנטיות שלנו או בין אם על נושאים גנריים, כמו מי חבר שלנו בעבודה). סטירה או לא, זה דווקא הגיוני: אנחנו, המבוגרים, חשופים לשקרים מבוקר ועד ערב, ומשתמשים בהם ללא הפסקה, לפעמים מבלי לשים לכך לב. הם, הילדים, שתמימותם דווקא משחקת לטובתם בהקשר הזה, עדיין מחזיקים בסנסורים חדים להפליא, ויודעים מי מבלף אותם ומתי. צפייה ב"מה שמריאל יודעת" מזכירה לכולנו שכדאי לחשוב פעמיים אם לשקר לילדים. הם ככל הנראה יתפסו אותנו על חם.
