קייט הדסון נועדה להיות כוכבת-על, אבל התוכניות שלה היו אחרות

"אתה רק מקווה שאתה עושה סרט שייגע באנשים", אמרה לפני כשבועיים השחקנית האמריקאית קייט הדסון כשנשאלה בריאיון ל"Today", תוכנית הבוקר של רשת NBC, איך חשה כששמעה שהועמדה לפרסי גלובוס הזהב הקרבים על תפקידה בסרטה החדש "שיר מריר מתוק", שיעלה לאקרנים מחרתיים (חמישי). הייתם מצפים לשמוע תגובה נלהבת יותר מכוכבת שמועמדותה הראשונה לטקס לפני 25 שנים בדיוק, על תפקידה הבלתי נשכח ב"כמעט מפורסמים", זיכתה אותה בפרס הנכסף (וגם במועמדות לאוסקר).

אך נדמה שהדסון קורצה מחומר אחר, בייחוד אל מול שותפיה הנוצצים לאותו דור כוכבים של שנות ה-2000 - הבראד פיט, לאונרדו דיקפריו, אנג'לינה ג'ולי או ג'ניפר אניסטון למיניהם, אלו שלמדו לאמץ לחיקם את החיים לצד תהילה מתמשכת. לא צריך להיות הביוגרף של אותה שחקנית יהודייה בת 46 בשביל להבחין בכך שזו חיפשה תמיד משהו אחר, לא רק להסתפק בטייטלים נוסח "כוכבת הוליוודית" או "נערת הפוסטר של קומדיות רומנטיות".

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הכוכבת ההוליוודית חושפת: "אני סובלת מנזק מוחי, המוח שלי מתפקד פחות טוב"

• המחזה הזה מציג איבוד שליטה במציאות – ונותן לדביר בנדק להוכיח שהוא שחקן דרמה נהדר

• הסרט החדש בכיכובה של סידני סוויני הוא טיפשי ומוגזם, אבל קל לזרום איתו וליהנות ממנו

זה מתבקש, אם כך, שתפקידה עטור השבחים ב"שיר מריר מתוק" מציב אותה בלב סיפור אמיתי, בנעליה של קלייר סרדינה, חציו של זוג במשבר (לצד המועמד לאוסקר יו ג'קמן), שמחליט להקים להקת מחווה למוזיקאי הקנדי והקיטשי קמעה ניל דיימונד, כדי להעניק להם משמעות חדשה. אולי הדסון הזדקקה לתפקיד זה גם כדי להבין מה מאפיין באמת את עבודתה הקולנועית.

ואולי היא פשוט הוסללה לכך - הנה תזכורת קטנה להיסטוריה המשפחתית הענפה של הדסון: בת לאייקון ההוליוודי וזוכת האוסקר גולדי הון (האישה מאחורי סינמטק תל אביב וחביבת הקהל הישראלי כבר כמה עשורים טובים) והמוזיקאי ביל הדסון, שנישואיהם התפרקו כשהייתה בת 18 חודשים בלבד.

במהרה לתמונה נכנס השחקן האהוב קורט ראסל ("הבריחה מניו יורק", "היצור"), בן זוגה של הון מאז שנת 1983 ועד היום, ששימש כאבא חורג - או אבא של ממש, כפי שאלו העידו לא פעם - לקייט הצעירה ואחיה הגדול אוליבר (עצמו שחקן, המוכר מסדרות כמו "חוקי המשחק" ו"מלכות הצעקה"). כשלמשפחה נולד חצי-האח ואייט ראסל ("ת'אנדרבולטס*"), הפכה משפחת ראסל-הון-הדסון לאחת משושלות הקולנוע המפורסמות והמצליחות בהוליווד.

במובנים רבים, אותה אווירה של הקריירה המוקדמת של הון - חייכנית, "רוח חופשית", תמימה ומפתה - זו שהפכה אותה ל"איט גירל" טלווזיונית בשלהי שנות ה-60 ולזוכת אוסקר צעירה במיוחד ב-1970, על "פרח הקקטוס" (כשהיא מאפילה על האצולה ההוליוודית שלצידה, אינגריד ברגמן ו-וולטר מתאו), היא זו שגם ששררה סביב הדסון כשזו זכתה לתפקיד הפריצה שלה ב"כמעט מפורסמים". כשהיא מגלמת את הגרופית פני ליין בסרטו החצי-אוטוביוגרפי של קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר"), ספק אם אותו שיר הלל לסצנת הרוק של שנות ה-70 הייתה הופכת לקלאסיקה הקולנועית המודרנית שהיא כיום.

אך בעוד זו המשיכה לעבוד עם במאיה הגדולים של הוליווד (רוברט אלטמן למשל, בסרטו הנשכח "הנשים של דוקטור טי"), הפכה במהרה הדסון לשם נרדף לקומדיות הרומנטיות הסופר-מצליחות של שנות ה-2000. בזה אחר זה, כיכבה הדסון ב"איך להיפטר מבחור ב-10 ימים" (לצד מתיו מקונוהיי, עוד פרצוף שמזוהה עם הז'אנר באותן השנים), "המהפך של הלן", "אני, אתה והוא", "מלחמת הכלות", "החברה של החבר הכי טוב שלי" ועוד ועוד. סביר להניח שעד היום, כשימי הזוהר של הז'אנר חלפו מזמן - כששמה של הדסון ייזרק לחלל האוויר, אחת מהקומדיות האהובות הללו יצוצו בראשכם.

"אתה יודע? הם החביבים עליי, ואני בחיים לא אפסיק לעשות אותן", אמרה לאחרונה בריאיון לעיתון "הגארדיאן" כשנשאלה על תיוגה ככוכבת קומדיות רומנטיות, "אני כן חושבת שהן צריכות להיות טובות יותר. כשאתה מנסה לעשות קומדיה נהדרת, אתה נלחם עם הרבה אלגוריתמים שמציבים מולך. אני חושבת שהז'אנר התרדד".

אולי אותה אמביוולנטיות כלפי הז'אנר שהפך אותה לכה מפורסמת אותתה להדסון לנסות ולשנות כיוון, דווקא בשיא תהילתה. יש כאלו שיגידו שהבחירה המודעת או שלא להתרחק מקומדיות רומנטיות, שבין כה וכה חוו דעיכה בראשית העשור הקודם, עלו לשחקנית במעמד של כוכבת-על, ולא ככזו שנשכחה עם אותו עשור.

ואכן, החלטתה לפנות לשלל כיוונים ז'אנריים אחרים הניבו תוצאות מעורבות - כשהיא נמנעת מהדרך ששאבה חצי מהוליווד לתהילה מחודשת, הלוא הם סרטי גיבורי העל, כיכבה הדסון במחזות זמר כושלים כדוגמת "Nine" ו"מיוזיק" הביזארי של הזמרת סיה (למרות שזה הניב את מועמדותה השנייה לגלובוס הזהב - עובדים אחרת שם כנראה), דרמות נשכחות כמו "רוק בקסבה באפגניסטן" ו"מרשל" וחצי-קאמבק, שהציג מצידה יכולות קומיות מופלאות, כמעצבת אופנה אקצנטרית בסרט התעלומה "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית".

למרות זאת, הדסון הרגישה שמשהו אינו כשורה. "זה היה יום ההולדת ה-80 של פול מקרטני, וצפיתי בו מופיע בפסטיבל גלסטונברי", התוודתה באותו ריאיון ל"הגארדיאן" על ההארה שחוותה, "התעוררתי יום למחרת והרגשתי כה נסערת, שאני לא מרוצה ממה שאני עושה! כלומר, יש לי כך הרבה הערכה למקצוע המשחק, אבל אני לא רק שחקנית - אני גם מוזיקאית ותמיד הייתי, פשוט אף פעם לא היה לי האומץ לעשות עם כך משהו. החלטתי לקחת יותר צ'אנסים. אני רוצה להיכשל יותר".

השליטה המחודשת הזו של הדסון בקריירה שלה הובילה אותה לאלבום ראשון ב-2024, לתפקיד הראשי ב"שיר מריר מתוק" (בעידודו של ג'קמן, שעצמו תמיד טיפח קריירה מוזיקלית וראה בשחקנית כישרון לא ממומש) וכעת גם לגלובוס הזהב (עם סיכויים לא מועטים שגם לאוסקר הקרב). אז האם באמת הדסון בדרך לבריאה מחודשת של הקריירה שלה, זו שכמעט ולא מופיעה לשחקניות שמתבגרות בהוליווד - או שמא מדובר רק במופע אחד מוצלח במיוחד של פול מקרטני? ימים יגידו, אבל די בטוח להגיד שזו רחוקה מלהיות סוף דרכה של השחקנית על מסכינו.