אנחנו דווקא פחות התלהבנו: "המאסטרו" של בראדלי קופר קצת מפספס

שנת 2023 תיזכר לחיוב כאחת השנים עם אינפלציית סרטי הביוגרפיה הגדולה ביותר. על המסך הגדול וגם על המסך הקטן, הומטרו עלינו ביופיקס מכל טוב ממיטב היוצרים. הבולטים בהם: "אופנהיימר" השאפתני של כריסטופר נולאן, נפוליאון היומרני של רידלי סקוט, ובעוד "המאסטרו" של בראדלי קופר מתרוצץ על המסכים הקטנים תחת הלוגו של נטפליקס - "פרארי" של מייקל מאן נותן קיק סטארט היישר אל המסכים הגדולים בסוף השבוע הקרוב. אין לי מושג איזו רוח נחה על היוצרים השנה, אבל זה אחלה ואני בעד כמה שיותר ביופיקס לגמרי.

סרטי ביוגרפיה הם טריקיים, במיוחד כשמדובר בפרסונה גדולה יותר מהחיים עצמם, כמו "נפוליאון" למשל. כולנו רואים איך זה הולך לרידלי סקוט. יצירה שאפתנית למדי שלא עומדת בסטנדרטים ובציפיות. בראדלי קופר, האיש, השיער והעיניים הכחולות צולל גם הוא לתוך מלאכת הביופיק עם "המאסטרו". הסרט מתאר את מסלול חייו של המלחין והמנצח היהודי לאונרד ברנשטיין (בראדלי קופר שאף ביים וכתב את התסריט עם ג'וש סינגר) דרך נישואיו לשחקנית הצ'יליאנית פליסיה מונטאלגרה (קארי מאליגן) ויצירותיו החשובות, לצד מערכות היחסים שלו עם גברים. הסרט נע על ציר זמן כרונולוגי ומציג תחנות בולטות בקריירה של ברנשטיין - הבעיה היא שזה לא קורה באופן מעניין מדי.

כמיליניאל מן השורה, התיישבתי לצפות ב"המאסטרו" ללא ידע מוקדם על ברנשטיין, חוץ מהעובדה שהוא כתב בין היתר את המוזיקה ל"סיפור הפרברים". לא התחנכתי על המוזיקה שלו ולכן באתי אל הסרט נקי וללא ציפיות.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• צ'ארלי שין הותקף באלימות: "ניסתה לחנוק אותו וקרעה את חולצתו"
• חרף עמדותיה הפרו-פלסטיניות: הזמרת הזו היא הכי מושמעת בישראל
• תנו לו כבר (עוד) אוסקר: ניקולס קייג' מוכיח שוב שהוא שחקן נדיר

קשה לחלוק על העובדה שבראדלי קופר יודע לביים. בסך הכול, "המאסטרו" הוא סרט שאפשר להגדיר אותו כ"בסדר". קאסט השחקנים עושה עבודה טובה, כשקופר מן הסתם מתעלה מעל כולם. שנייה לו היא קארי מאליגן בתפקיד חצי טראגי. כל השאר, כולל מיה הוק בהופעה דלה, עושים מאמץ לא רע. אבל שוב, הכול מסתכם לכדי "בסדר". אף על פי שמאחורי הקלעים, הפטרונים של קופר, שפילברג וסקורסזה היו אמונים על ההפקה, התוצר שמתקבל הוא מנה בלתי מספקת של ביוגרפיה של אחד היוצרים החשובים בתרבות של המאה העשרים.

במשך שעתיים, הסרט לא מצליח להגיע לקרשנדו (הבנתם מה עשיתי כאן?) ונשאר בגדר כמעט. הדרמה המאופקת שלו לא מצליחה לסחוף או לסחוט רגש כלשהו מהצופה. זה סרט מאופק יתר על המידה, שלא באמת מצליח לעורר אמפתיה אותנטית כלפי הדמות הראשית או לפחות סימפטיה. גם התסריט של קופר וסינגר מאכזב, בפרט שהאחרון אחראי לתסריטים של "העיתון" ו-"האדם הראשון". אין בו נקודות שיא מרגשות או אירועים בולטים שמצליחים לרתק. יש מצב שמסלול חייו של ברנשטיין לא מעניין מספיק כדי לתרגם אותו לסרט? שוב, כמי שפחות מכיר את יצירותיו - קטונתי. מצד שני, יכול להיות שאם סקורסזה היה מביים את הסרט (לפי התוכנית המקורית), היה מתקבל תוצר שונה לחלוטין והביקורת הנ"ל הייתה יותר חיובית. או להיפך.