המעריצים לא רצו לאתחל את הסרט "מגרש השדים" ואפילו חתמו על עצומה נגדו. וואי, כמה שהם צדקו

בתזמון כמעט מושלם, בשנת היובל לצאתו של "מגרש השדים" - ללא ספק אחת מיצירות האימה הטובות ביותר של המאה ה-20 - עלה לאקרנים הסרט שדווקא יאתחל את סדרת הסרטים הוותיקה (שישה בסך הכול). כזכור, הלהיט משנת 1973 (המבוסס על הספר מאת ויליאם פיטר בלאטי) הניב המשכונים שהצליחו פחות, הן ביקורתית והן קופתית, שכן אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את הקסם האפל והאווירה הקריפית של הסרט הראשון.

דייוויד גורדון גרין, האחראי לאתחול סדרת סרטי "ליל המסכות", הופקד גם הפעם לעורר מן המתים זיכיון אימה נוסף. עצם הכוונה לאתחל את יקום "מגרש השדים" (בזמן שחברת ההפקה Morgan Creek Entertainment פרסמה בעבר בטוויטר כי אין בכוונתה להפיק סרט נוסף בסדרה לעולם) גרמה למעריצים להביע מחאה נוקבת ברשתות ולחתום על עצומה שתמנע את הפקת הסרט, העתיד להפוך לטרילוגיה.

אז למה ההקדמה הארוכה? כי מחאת המעריצים הייתה מוצדקת. "מגרש השדים: המאמינים", שהוא המשך ישיר לסרט המקורי משנת 1973, הוא סרט שהיה צריך להישאר בגדר רעיון בלבד, אחד כזה שנגנז במרתפי חברת מורגן קריק.

לכתבות נוספות:

• במחיר של אלפי דולרים: פריטים נדירים של טופאק מוצעים למכירה
• קאסט "חברים" נפרדים ממת'יו פרי: "אנחנו שבורים, היינו משפחה"
• "אסור לשכוח את פני הקורבנות": הוליווד מתגייסת למען החטופים

לאחר שאשתו נהרגה ברעידת אדמה בטהיטי, נאלץ ויקטור (לזלי אודום ג'וניור, "המילטון") לגדל לבדו את בתו אנג'לה. מותה של אשתו מערער את אמונתו, דבר שיבוא לידי ביטוי בהמשך הסרט. אנג'לה נעלמת אל תוך היער עם חברתה קתרין בניסיון להעלות את רוחה של אימה בסיאנס מאולתר. השתיים נמצאות לאחר שלושה ימים כשזיכרונותיהן נמחקו כמעט לגמרי כשהן אחוזות דיבוק. ברגע של ייאוש, ויקטור והוריה של קתרין מגייסים את הקהילה סביבם כדי להציל את בנותיהם.

התמה המרכזית של סרטי "מגרש השדים" הייתה ועודנה על נקודת המפגש בין האדם לאלוהים (לא משנה איזה), לאמונה בכלל ונקודת השבר ביניהם. גם הפעם גורדון גרין לוקח אותנו למקום הזה, אבל איפה ש"מגרש השדים" גרסת 1973 מצליח לעורר הזדהות ושאלות מהותיות בנושא דת ואמונה, ההמשך שלו נופל צעד אחר צעד כמו אבני דומינו.

את הסרט כולו אופפת תחושת מיסיונריות וחזרה בתשובה, ואין קשר לדוכן הנחת תפילין של חב"ד. בסצנת השיא של הסרט והתיאטרלית להחריד, גורדון גרין מגייס את כל הדתות ואת כל המינים ואת כל הגזעים ואת כל המילים היפות כדי לנסות לשכנע אתכם שוואלה, יש מישהו מעלינו שמשגיח. אין כאן כוונה לערער את יסודות האמונה שלכם או לחלוק עליה חלילה, אבל הסרט עוסק בעיקר בנושא הזו ושוכח שהוא בפשטות - סרט אימה.

"מגרש השדים: המאמינים" לא משאיר מקום לשאלות. גורדון גרין מנסה להוכיח אג'נדה באמצעות מניפולציות מיותרות. הסוג של "כפייה דתית" שגרין מנסה לעשות על המעריצים פשוט מקריס את הסרט למטה ומדרדר אותו לתהומות השאול - בדיוק מאיפה שהשד "פזוזו" הגיע.

מתוך 111 דקות לערך אפשר לספור על כף יד אחת את האירועים המשמעותיים של הסרט, וגם הם עשויים כלאחר יד. עד שתגענה סצנות האימה המשמעותיות ביותר, סביר להניח שתנשנשו את כל דלי הפופקורן שלכם ותנקרו. טיפ: גם יציאה זריזה לשירותים לא תפגום לכם בהנאה. הסרט מתקדם באיטיות מחרידה על סף המשעממת. יש רגעים מעטים שמצליחים להציל אותו משיממון מוחלט, אבל הם דלים וקצרים ממילא.

רגע כזה הוא נוכחותה המצופה של אלן בורסטין, שגילמה את כריס מקניל, אימה של רייגן בקלאסיקה של 1973. כצפוי, הנוכחות של בורסטין היא אחיזת עיניים בלבד שכל תפקידה הוא למשוך מעריצים (בדיוק כמו נעימת הפסקול האייקונית) ואינה תורמת כלל לעלילה. בורסטין מתפקדת כתפאורה בלבד, וכמו שבאה ככה הלכה (למרות סגירת מעגל מקסימה בסוף הסרט).

דיוויד גורדון גרין עושה זאת שוב, ולא בקטע טוב. אחרי שעשה פעולת החייאה די מוצלחת בזיכיון "ליל המסכות", להוציא את "האלווין: הסוף" שהיה נורא בכל קנה מידה. בהמשך ישיר, גרין מפיל זיכיון נוסף. הוא לא מצליח לשחזר כהוא זה את ההצלחה ואת האלמנטים שעבדו כל כך טוב ושהביאו להצלחת הקלאסיקה ההיא מ-1973.