עם מפלצות, הרפתקאות והרבה שרירים, הסרט הזה לא מתבייש בעצמו לרגע – וזה פשוט מהנה

כעת, הסדרה זוכה לעיבוד קולנועי מחודש, שנקרא בפשטות "שליטי היקום", שבמקרה הטוב הוא כיפי מאוד, צבעוני, מצחיק והרפתקני, ובמקרה הפחות טוב הוא סרט שמנסה להגיד כל כך הרבה דברים בבת אחת, מבלי שבכלל ברור על מה בדיוק הוא מדבר. האם זה סרט על כך שהכוח האמיתי נמצא בלב האדם ולא בחרב קסומה שמחשמלת אותך והופכת אותך לבריון ענק שמסוגל להביס כל רשע ביקום? האם זו דרמת אב ובן על הצורך הבלתי נגמר שלנו לקבל אישור מהורים שלעולם לא באמת נצליח להרשים? אולי זה סיפור על מנהיגות, אחריות, אמונה עצמית, עבודת צוות ותקשורת מקרבת? ומה אם בכלל מדובר בסרט שמאמין שאפשר לפתור משבר קיומי בין גלקטי באמצעות סל הכלים של קורס משאבי אנוש מתקדם? לא בטוח שאפילו יוצרי הסרט הבינו מה הם רוצים לומר.

עלילת הסרט ממסגרת את סיפורו של הנסיך אדם הקטן, יורש העצר של ממלכת איטרניה, שנאלץ לברוח לכדור הארץ לאחר שסקלטור הנבל משתלט על ממלכתו ומגרש את אביו המלך רנדור ואת נאמניו. בצעד נואש, אימו שולחת אותו יחד עם חרב הכוח האגדית, המפתח לטירת גרייסקאל ולגורל הממלכה כולה למקום המסתור הבטוח ביותר שהיא מצליחה לחשוב עליו: כדור הארץ. שם, אנחנו פוגשים את אדם כאיש בוגר (בגילומו של ניקולס גליצין שמוכר מסרטים כמו "הרעיון שהוא אתה" ו"אדום, לבן וכחול מלכותי"), וזה דווקא אחד הדברים המשעשעים ביותר בסרט. במשך עשרות שנים, דמותו של "הי-מן" הייתה פחות או יותר ערימה של שרירים עם חרב, אך הסרט החדש מחליט לתת לו עולם פנימי. פתאום הוא עובד במחלקת משאבי אנוש, יוצא לדייטים, מדבר על רגשות, מחפש חרבות באינטרנט ונראה כמו מישהו שמעביר סדנאות העצמה ארגונית במקום להציל ממלכות. יש משהו מצחיק מאוד בפער הזה: הסרט מנסה להפוך את פנטזיית הכוח האולטימטיבית לבחור רגיש ופגיע, ולפעמים זה עובד הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לצפות.

אחרי רכבת הרים של קרבות, מפלצות, קסמים, חלליות ושריונות נוצצים, מגיע הרגע שכל מי שגדל על הסדרה חיכה לו – כשאדם זועק את צעקת "יש לי את הכוח!" המפורסמת שלו. לא משנה מהו הרקע שלכם, קשה שלא לחייך כשהמשפט הזה נאמר באולם הקולנוע. זה ממש לא פסגת הקולנוע המודרני, אבל זה רגע שעובד. הסרט גם חכם מספיק כדי להבין שהוא לא יכול לברוח מהמוזרות של עצמו. הוא לא מתנצל על הנמר הירוק שבו, על החרב הזוהרת, על השריון ובטח שלא על כך שבמרכז העלילה נמצא גבר שנראה כאילו יצא מעטיפה של אלבום רוק משנת 1984. כנראה ההחלטה הטובה ביותר שהוא מקבל.

ואז יש את סקלטור. או ליתר דיוק, את זוכה האוסקר ג'ארד לטו בתור סקלטור. הרבה גרסאות של הדמות ניסו להפוך אותה למאיימת יותר, אפלה יותר או רצינית יותר, אבל לטו מבין שהקסם של הנבל הזה נמצא דווקא במקום אחר. סקלטור שלו הוא שילוב בין עריץ מטורף, דרמה קווין, מנהל משרד פסיבי-אגרסיבי וילד שלא קיבל מספיק תשומת לב –  והוא נהנה מכל רגע. במקום להפוך את סקלטור למפלצת מפחידה, הסרט הופך אותו לדמות כמעט קומית, וזה עובד הרבה יותר טוב ממה שאפשר היה לצפות. במיוחד בשל המודעות העצמית לאבסורדיות של הדמות הזו.

"שליטי היקום" קצת עמוס, מעט מבולבל, ולעיתים נדמה שהוא מנסה לדחוס ארבע-חמש תמות שונות לסרט אחד מבלי שהוא החליט בעצמו על מה ללכת, אבל דווקא בגלל זה קשה לכעוס עליו. בסופו של דבר, הסרט הזה מצליח להבין משהו חשוב לגבי המותג שעליו הוא מבוסס: הי-מן מעולם לא היה יצירה אלגנטית או מתוחכמת במיוחד, אלא ערבוב פרוע של רעיונות, צבעים, מפלצות, צעצועים ופנטזיות ילדות. הסרט החדש לא מצליח לפתור את החידה הגדולה של הי-מן, ואולי גם לא צריך: כמו הצעצועים שעליהם גדל דור שלם, גם הוא עובד הכי טוב ברגעים שבהם הוא מפסיק לנסות להיות חשוב, ופשוט מרשה לעצמו להיות מה שהוא באמת: הרפתקה גדולה, צבעונית, מטופשת, מלאת לב ומהנה הרבה יותר מכפי שיש לה כל זכות להיות.