אי אפשר להוריד ממנו את העיניים: זה אחד הסרטים הטובים של השנה

שחקן פינג פונג יהודי בשנות ה-50 מפלס את דרכו כדי להגיע לפסגה: זה, בקצרה, הפרמיס של "מרטי סופרים", אחד הסרטים המדוברים של התקופה. על פניו, הסיפור הזה לא נשמע מסעיר במיוחד, אך סרטו החדש של הבמאי ג'וש ספדי (שבשנים האחרונות התפרסם יחד עם אחיו, בני, כבמאי הסרטים "יהלום לא מלוטש" ו"גוד טיים"), בכיכובו של טימותי שאלאמה, הוא אחד הסרטים הכי תזזיתיים, כאוטיים, מעניינים ומצחיקים של השנה.

עלילת הסרט (המבוססת באופן רופף על סיפורו של אגדת הפינג פונג היהודית מרטי רייזמן) עוקבת אחר מרטי מאוזר, בחור יהודי צעיר ורזה עם שפם בר מצווה וביטחון עצמי מכאן ועד יפן. בתחילת הסרט הוא עובד כמוכר בחנות הנעליים של הדוד שלו, אבל החלום האמיתי שלו הוא להיות אלוף העולם בפינג פונג, ולמען ההגינות – הוא אכן שחקן פינג פונג מוכשר ביותר. הדבר היחיד שמתעלה בגודלו על הכישרון של מרטי, הוא האגו שלו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הם חוזרים: ההצצה הראשונה לסרט "הנוקמים" החדש כבר כאן

• אפשר לחזור לשמוח: הפסטיבל האהוב חוזר - עם השמות הכי חמים

• גם בלב עתיד לא מזהיר, הסרטים האלו מצליחים למצוא סיבה לחייך

חשוב להבין: מרטי הוא חתיכת בן זונה גדול. הוא אדם יהיר, שחצן, תחמן ונצלן אשר לא יודע להפסיד ומוכן לעשות הכול, כולל הכול, כדי להשיג את המטרה שלו – להיות עילוי הפינג פונג שתמיד ידע שהוא ראוי להיות. לשם כך, הוא צריך כסף, והרבה ממנו. הניסיונות שלו להשיג את הסכום שהוא צריך כדי להגשים את חלומו מובילים אותו לבצע כמה החלטות מאוד חסרות אחריות, אשר משפיעות לרעה על חייהם של כל מי שבא איתו במגע, במיוחד בת זוגתו רייצ'ל (הנשואה לגבר אחר), אשר בעל כורכה מוצאת את עצמה שותפה למזימות שלו.

העולם, מצידו, לא נשאר חייב, ומנחית על מרטי ורייצ'ל (בגילומה של אודסה א'זאיון) מכה אחרי מכה, מה שמוביל לשרשרת אירועים סבוכה וכאוטית במיוחד. אך למרטי יש מספיק קסם אישי, מזל וביטחון עצמי מופרז כדי להיחלץ מכל סיטואציה. הוא סוג של ג'ק ספארו – שילוב מושלם בין גאון קרימינלי ואידיוט גמור, אחד שיודע בדיוק כיצד לסובב כל סיטואציה על מנת שתטיב עימו, ובדומה לפיראט המפורסם, גם כאן לא ברור אם הוא מתכנן את צעדיו בקפידה או מאלתר בפראות תוך כדי תנועה.

אם זה לא היה ברור עד כה, שאלאמה הוא פשוט כוכב. תגידו מה שתגידו על ההופעות התקשורתיות האחרונות שלו, הבנאדם יודע לשחק – והוא יודע את זה. התפקיד של מרטי מאוזר מתאים לו כמו כפפה ליד, והוא עושה ממנו מטעמים. הוא מביא לשולחן את כל הביטחון העצמי (וחוסר הביטחון העצמי) של מרטי ואת כל הקסם האישי הנערי שלו, ומציג תצוגת משחק שקשה להוריד ממנה את העיניים. גם כשהדמות שהוא משחק היא כל כך בעייתית, אי אפשר שלא להזדהות איתו, ולו במעט. הכוכב ההוליוודי לחלוטין נושא את הסרט על כתפיו הצנומות, ודיבורים על מועמדות לאוסקר בהחלט יהיו מוצדקים במקרה הזה – אולי אפילו זכייה בפרס הגדול.

שאר הקאסט אשר תומך בשאלאמה עושה עבודה מצוינת לא פחות. הבולטות מכולם היא א'זאיון, אשר בזמן המסך המועט יחסית שהיא מקבלת מוכיחה את עצמה כקונטרה ראויה לשאלאמה ולדמות שלו – רייצ'ל בכיכובה היא לא פראיירית בכלל, ויש לה כריזמה וחוצפה כובשת לא פחות משלו; וזוכת האוסקר גווינת' פאלטרו בתפקיד שחקנית עבר עשירה ואשת מיליארדר אותה מרטי מפתה מסיבותיו האנוכיות. גם היא, בדומה לרייצ'ל, לא בדיוק פראיירית, והיא ספק נופלת בקסמיו של מרטי-ספק משועשעת מהניסיון שלו להקסים אותה. כך או כך, פאלטרו מגלמת אותה במידה נכונה של פאסון ושל כנות חודרת.

על כל הטירוף הזה מנצח במיומנות מוכחת ספדי, אשר מביא לסרט את אותן איכויות שבגללן הוא נחשב ליוצר כה מוערך. הדיאלוגים מהירים וריאליסטיים – כמעט דוקומנטריים בהגשה שלהם; הצילום של דריוש ח'ונג'י מחוספס ויפהפה, והסרט משתעשע עם עריכה ושבירת הסגנון כמה שמתחשק לו. ספדי מצליח לחלץ המון ציניות והומור כמעט מכל סצנה (הדבר ניכר כבר מפתיחת הסרט, בסיקוונס כותרות מצחיק ומקורי במיוחד), וזאת מבלי להגחיך את מרטי, את השאיפות שלו או את הסיטואציות הלעיתים ביזאריות אליהן הוא נקלע. ראויות לציון גם סצנות משחקי הפינג פונג, אשר מבוצעות באופן מרהיב ומרשים ביותר, כמו גם הפסקול הבאמת מצוין עליו אחראי המוזיקאי דניאל לופטין.

"מרטי סופרים" הוא סרט על אדם שלא נותן לעובדות לבלבל אותו או להסיט אותו מהמטרה שלו. הדמות שבמרכזו לא סימפטית, אך כן מצחיקה ומרתקת. הוא לא בשביל כולם – הוא ארוך מעט יותר ממה שצריך, והמוזרות והאינטנסיביות שלו עלולות להרתיע אנשים מסוימים, אך מדובר באחד הסרטים הטובים והמוערכים של השנה החולפת. "מרטי סופרים" עשה וממשיך לעשות לא מעט רעש, ונותר רק לראות אם הקסם האישי והחלקלק שלו יעבוד גם עליכם.