הישראלי שעבד באחד הסרטים המדוברים בעולם: "אנשים יודעים מאיפה הגעתי"
בילדותו, ליעד טרגר אהב משחק, תנועה, מוזיקה וסיפור – וכשנכנס כמעט במקרה לעולם האנימציה, התאהב בו מיד. כמי שעבד כאנימטור באולפני ענק כמו פיקסאר, דיסני ונטפליקס, הוא מודה שמדובר עבורו בהגשמת חלום: "אם היו אומרים לי בילדותי שאעבוד במקומות האלו, לא הייתי מאמין". בריאיון לרשת 13 לרגל צאתו לאקרנים של "יער פרא", סרט אנימציית הסטופ-מושן עטור השבחים של אולפני "לייקה" עליו עבד, הוא מספר על הדרך המפתיעה שבה נכנס לתחום, מגלה אילו עוד שאיפות יש לו, מדבר על הגעגועים למשפחתו בארץ – וחושף איך מגיבים בתעשייה לרקע שלו: "אני גאה להיות ישראלי"
ילד מקריית חיים עם ערימת קלטות VHS של סרטי אנימציה, פסנתר, נעלי בלט וחלום שלא כלל בכלל אנימציה. כך נראתה ההתחלה של ליעד טרגר, שהיום הוא אחד האנימטורים הישראלים הבולטים בהוליווד, ושהיה חלק מצוות האנימציה של "יער פרא", סרט אנימציית הסטופ-מושן החדש אל האולפנים המוערכים "לייקה", אשר מקבל שבחים מקיר אל קיר מאז צאתו בארצות הברית – ושעולה היום (חמישי) לאקרנים בישראל.
הסרט, בבימויו של המועמד לאוסקר טראוויס נייט ("קובו: אגדה של סמוראי", "באמבלבי"), מספר על פרו, נערה בשנות העשרה שנשארת לראשונה לבד לשמור על אחיה התינוק מאק, עם הנחיה אחת ברורה: לא לצאת מהבית. אלא שסיבוב קצר ורגיל לחלוטין לבית הקפה השכונתי מקבל תפנית לא צפויה כאשר היא מבחינה בעורבים רבים שמתאספים מעליהם – וחוטפים את אחיה. בתוך זמן קצר, פרו יוצאת במסע להציל את מאק, ומוצאת את עצמה בעולם קסום, מלא בחברים מפתיעים ובאויבים רשעים.
בין המדבבים בסרט ניתן למצוא את פייטון אליזבת' לי, המועמדת לאוסקר קארי מאליגן ("צעירה מבטיחה", "גטסבי הגדול", "המאסטרו"), ג'ייקוב טרמבלי ("חדר"), ג'ייק ג'ונסון ("הבחורה החדשה"), זוכה האוסקר מהרשלה עלי ("הספר הירוק", "אור ירח", "עולם היורה: חיים חדשים"), וסוללה ארוכה של כוכבים נוספים – כולם משתפים פעולה בסרט שמציג את "לייקה", שאחראי על סרטים כמו "קורליין ודלת הקסמים" ו"פארנורמן", בצורה בוגרת יותר, מרהיבה ביופייה ומלאה באקשן, הומור ולב.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
דלתות נפתחות
"הכול השתנה כשהגעתי כמעט במקרה ליום פתוח בבצלאל ונחשפתי לאנימציה", מספר טרגר בריאיון מיוחד לרשת 13 לרגל צאת הסרט בארץ, ומוסיף כי אחרי שניגן במשך 12 שנה בפסנתר, רקד בלט ומחול מודרני ואפילו הופיע בלהקות מקצועיות, חשב שהוא מצא לעצמו כיוון בחיים – עד שהחיים הובילו אותו למקום מפתיע: "פתאום גיליתי תחום שמשלב את כל הדברים שאהבתי: משחק, תנועה, מוזיקה וסיפור".
ב-2018, אחרי שלוש שנים בבצלאל, הוא עזב את המשפחה והחברים ועבר ללמוד ב-Sheridan College שבאונטריו, אחד מבתי הספר המובילים בקנדה לאנימציה. "קנדה פתחה בפניי דלתות שלא בטוח שהייתי מגיע אליהן אחרת, והפכה עם השנים לבית שלי", הוא אומר. כשהוא נשאל אם נתקל שם באנטישמיות או ביחס אנטי-ישראלי, התשובה שלו חד-משמעית: "באופן אישי, לשמחתי, לא חוויתי אנטישמיות או יחס אנטי-ישראלי, לא בחיי היומיום ולא בעבודה. אני גאה להיות ישראלי, ואנשים שאני עובד איתם יודעים מאיפה הגעתי".
שם, באונטריו, קרה הסיפור שמסמן את נקודת המפנה בחייו. כשנפתחה ההרשמה להתמחות היוקרתית של ענקית האנימציה פיקסאר (העומדת מאחורי סרטים כמו "צעצוע של סיפור", "למעלה", "וול-אי" ורבים נוספים), טרגר בן ה-37 לא באמת חשב שיש לו סיכוי, עד שחבר שכנע אותו לנסות את מזלו – ולהירשם. "זה אחד הסיפורים האהובים עליי מהקריירה שלי, בעיקר כי כמעט לא הגשתי מועמדות בכלל", הוא משתף. התוצאה: הוא התקבל כאחד משישה מועמדים בלבד מתוך יותר מ-2,000. "אני זוכר את הרגע שבו קיבלתי את הבשורה, הייתי בהלם מוחלט".
במהלך ההתמחות שלו הוא עבד על דמויות שהופיעו בסרטים של אולפני הקולנוע המוערכים, כמו סדרת סרטי "צעצוע של סיפור" ו"לוקה". עם השנים, הוא הבין כי אנימציית דמויות היא בעצם משחק. "מבחינתי, אנימציה היא סוג של משחק מול מצלמה, רק שאתה השחקן, הבמאי ולעיתים גם הפסיכולוג של הדמות", הוא מסביר. "התפקיד שלי הוא לקחת דמות שכבר עוצבה, ולתת לה חיים באמצעות תנועה והבעות. המטרה היא שהצופה לא יחשוב על האנימציה עצמה, אלא פשוט יאמין לדמות וירגיש איתה. אני צריך להבין מה היא מרגישה, מה היא רוצה ואיך היא הייתה מגיבה בכל רגע. דווקא תנועה קטנה, מבט או היסוס יכולים לפעמים לספר הרבה יותר דברים מדיאלוג שלם".
הכי גדולים שיש
משם, הדרך המשיכה לדיסני, לסוני ונטפליקס ("אם היו אומרים לי כשהייתי ילד שיום אחד אעבוד במקומות האלו, לא הייתי מאמין") והשתתפות בהפקות מדוברות כמו "מואנה 2" ו"זוטרופוליס 2", ואף זכה לעבוד לצידו של אריק גולדברג, אחד האנימטורים האגדיים של דיסני, שאחראי בין היתר לג'יני מ"אלאדין". "בשביל מישהו שגדל על סרטי דיסני, זו בהחלט חוויה מיוחדת", הוא אומר.
"תעשיית האנימציה אמנם גדולה, אבל במובן מסוים גם די קטנה", הוא אומר על המעבר בין האולפנים, מהגדולים ביותר בתעשיית הקולנוע העולמית. "אנשים עוברים בין אולפנים ונפגשים שוב בפרויקטים שונים".
ואיך הגעת ל"לייקה"?
"האמת, ההצטרפות לאולפן הייתה הפתעה בפני עצמה. הם פנו אליי די במקרה, ולא ממש ציפיתי להזדמנות כזו. כשקיבלתי את הפנייה, זו הייתה התרגשות גדולה וגם קצת הלם. זהו אולפן שתמיד הערכתי בזכות הסגנון והייחודיות שלו, ופתאום נפתחה בפניי האפשרות להיות חלק מהעולם הזה".
הוא הצטרף לחברה כשהעבודה על "יער פרא", שהעבודה עליו נמשכה לא פחות מ-15 שנה, ולדבריו הוא היה צריך להיכנס לעניינים די במהירות, להכיר את הדמויות ואת השפה האמנותית של הסרט, ולהשתלב בצוות שעבד עליו. "מה שמשך אותי היה העולם הייחודי של הסרט, גם מבחינה ויזואלית וגם מבחינת הסיפור. יש בו הרבה מקום ליצירתיות ולמשחק. מה שהכי הרשים אותי בו הייתה כמות המחשבה וההשקעה בכל פרט. יש שם שילוב מדהים של אמנות, יצירתיות וטכנולוגיה, והיה מרתק להיות חלק מצוות כל כך מוכשר", הוא משתף. "זו גם תזכורת נחמדה לכך שלפעמים ההזדמנויות הכי מעניינות מגיעות דווקא כשאתה לא מתכנן אותן".
התוצאה הסופית הגיעה לקהל, שאהב את הסרט והפך אותו ללהיט. טרגר נכח באחת ההקרנות של "יער פרא", ומספר שכשהקל גילה שחלק מצוות האנימציה נמצא בעולם, הם זכו לתגובה מדהימה – ואפילו לתשואות. "זה רגע שאתה לא שוכח בקלות", הוא מספר.
הדלת תמיד פתוחה
אחרי שנים בתעשייה, טרגר, שעובד כיום בנטפליקס, רואה בה מקום שבו חשובים לא רק המשאבים, אלא גם האנשים שמובילים את הפרויקטים השונים: "יש להם יכולת לתת לאמנים מקום להביא רעיונות יצירתיים". ומה עם העתיד? כרגע, הוא לא שולל גם התנסות בבימוי ואפילו במשחק מול מצלמה: "מי יודע, אולי עוד תראו אותי בצד השני של המסך".
על אף המרחק הרב מישראל, הגעגוע אליה לא נעלם: "המשפחה שלי נמצאת בישראל, ותמיד יש בי געגוע ואולי גם מחשבה שיום אחד אחזור להיות קרוב אליהם", הוא מודה, ומוסיף: "אני משאיר את הדלת פתוחה. אני לא יודע מה העתיד יביא, וזה חלק מהיופי בחיים".
בינתיים, כשהוא מתבקש להגדיר את החלום הגדול שלו, הוא בוחר לסיים דווקא בנימה אישית: "בסופו של דבר, אני חושב שלא משנה כמה רחוק תגיע או אילו חלומות תגשים, הכי חשוב שיהיו לך אנשים שאתה אוהב לחלוק כדי איתם את הדרך. זה החלום הכי גדול והכי משמעותי שלי".
