"הילה" גדוש בשתיקות מעיקות אבל גם באינספור רגעים אנושיים ומרגשים

נפתח בהבהרה: סרטה החדש של מיכל בת אדם, "הילה" הוא סרט שדורש מהצופה סבלנות ואורך רוח. הוא גדוש ברגעים קטנים שכולאים בתוכם רגש מתפרץ ובשתיקות מלאות סאבטקסט, שעלולות לפעמים להעיק. ובכל זאת, מי שימצא את עצמו מתמסר לתוך היצירה הזאת בלב פתוח ירוויח חוויית צפייה מעניינת ומלאת רגעים מקסימים.

קשה שלא להישאב אל לב ליבן של הדמויות, שלמרות המאבקים הפנימיים שלהן והסערות הרגשיות, מצליחות למצוא בתוך הקושי המון רוך, חום ותקווה - דבר שכולנו יכולים להזדהות איתו, במיוחד בימים הקשים האלה. וזו אולי ההוכחה הניצחת לכך שגם סרטים שאינם ימשכו את ההמונים, ראויים לתקצוב ולסיוע כספי.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• אחרי שהואשם בקניבליזם והתעללות - השחקן מדבר: "אני אסיר תודה"
• דניאל רדקליף זכה בפרס הטוני הראשון בחייו: "אנסה לא לבכות"
• בהופעת הענק בבלומפילד: אייל גולן שר לחטופה ששוחררה

הילה (ג'ייד דייכס וויקס) היא אם חד הורית לנעמי (איילה פלג) בת השבע, שיום אחד מגלה כי שאול (יעקב זדה דניאל) - סופר שניהלה איתו רומן ואבי בתה, חזר לארץ עם משפחתו, אחרי שחיו בחו"ל במשך שבע שנים. שאול לא מודע לכך שהוא אביה של נעמי הקטנה שנואשת להבין מדוע דווקא לה אין אבא. הילה שומרת אצלה את הסוד הזה זמן רב ומנסה ליצור קשר עם שאול כדי לספר לו, אך הוא מתחמק ממנה.

ככל שהילה נשאבת יותר ויותר לאובססיה שלה מול שאול, מצבה הנפשי מחריף והיא הולכת מזניחה את בתה - שבנתיים מתיידדת עם מיכאל (פיני טבגר), השומר בבית הספר, שמחזר אחרי אמה. כשליבה של הילה נפתח סוף סוף אל גבר אחר, היא מתמודדת במקביל עם החרדה מלאבד את שאול ולוותר עליו.

הילה, שבעצמה מסיימת עריכות לסרטה הדוקומנטרי שעוסק באימהות, בוחרת להציג בתחילת סרטה אימג' של מריה הקדושה - וכבר ברגע הזה אנחנו יכולים להבין את הקונפליקט שאיתו היא מתמודדת כאם חד הורית, שלא הרתה מרוח הקודש, ומחפשת אב לבתה ומענה לצרכיה הרגשיים. הילה עצמה, שכילדה ננטשה על ידי הוריה, מתמודדת עם טראומה שהולכת ומתבהרת לאורך הסרט ומחפשת דמות הורית גם לעצמה.

"הילה" עוסק ברובו בשאלה "מהי אימא טובה?", נושא שכנראה בחיים לא יפסיק להזרים אנרגיה ליצירות חדשות, ולהציג פרספקטיבות מעניינות ומורכבות על מסך הקולנוע. הסרט הזכיר לי לא אחת את הסרט "אימא קטנה" של היוצרת סלין סיאמה, שגם הוא - כמו סרטה של בת אדם - עוסק בנושא הזה בעדינות ומביא למסך תנועה הולכת ומתהדקת בין כמיהה וחסך, הזנחה וסימביוטיות. שתי היצירות הללו מערבבות את הבטן ומגיעות אל הלב, אך בדרך בלתי מתפשרת שאינה חסה על הצופה.

מיכל בת אדם, כלת פרס ישראל לקולנוע, היא יוצרת נשית חשובה שיצרה סרטים רבים ובהם "אישה זרה", "חיים זה חיים" ו"מאיה". מי שעוקב אחרי העשייה שלה יכול לזהות את הטון המובהק שלה ביצירותיה, שטומן בתוכו הרבה שקט ועדינות, כך שגם הפעם היא הצליחה ליצור סרט מלא פיוטיות ועדינות לצד תחושה של קור, ניכור וכאב.

יש בסרט לא מעט רגעים שמרגישים כמו בעיטה לבטן. רגעים מורכבים וקשים לצפייה. בת אדם מעמידה את הדמויות שלה בפני סיטואציות מאתגרות וחשופות ומאפשרת להן לפעול בכנות ואנושיות. הילה, גיבורת הסרט, היא דמות שיכולה לעורר לא מעט מחלוקות בכל הנוגע לשאלה האם היא אימא מספיק טובה?

הילה מאתגרת את הצופה בטוטאליות שלה ובהתמודדות שלה עם האשמה, ופה הנקודה שבה אני חייבת לשבח את השחקנית שמגלמת אותה - ג׳ייד דייכס וויקס, שכולה לב, עוצמה ועדינות, בתצוגת משחק נפלאה, עמוקה, רגישה וחכמה. ג׳ייד מצליחה לגרום לצופה, כביכול כנגד כל הסיכויים, לחמול על הילה ולאהוב אותה.

אי-אפשר שלא לשבח גם את איילה פלג, שמגלמת את נעמי, ובגילה הצעיר (7) מביאה למסך נוכחות מרשימה מלאת תום, עצבות וחמלה. הרגעים שבהם היא מנסה לשדך לאימא שלה את השומר בבית הספר, הם מהמקסימים ביותר בסרט. גם טבגר, זדה דניאל, אלי גורנשטיין (אביה של הילה) וניר שטראוס (הדוד השכן) - כולם משחקים נהדר, מלאי ניואנסים ועומק.

הצילום בסרט, עליו אמון יואב קוש, יפהפה ומלא בעדינות. יש המון רגעים שבהם תנועת המצלמה ממש מצליחה לייצר לצופים את הסחרור הרגשי שבו נמצאת הגיבורה, מול רגעים סטטיים ושלווים יותר. ראויה לציון במיוחד תמונת הפתיחה המצוינת, אז המצלמה לוכדת במובהק את תחושת החרדה והאינטנסיביות של הילה.

אז כאמור, "הילה" הוא סרט שדורש מהצופה סבלנות. הוא לא לכל אחד, אבל הוא בהחלט ראוי לצפייה.