הסרט שמנסה לענות על שאלה חשובה: איך נכנסים לתוך נפשם של בכירי הנאצים?

יש סרטים שמדברים על רוע, ויש סרטים שמראים איך הוא עובד. "נירנברג", סרטו החדש של ג'יימס ואנדרבילט (שזו סרט השני בלבד כבמאי אחרי "אמת" מ-2015, שמוכר דווקא כתסריטאי/מפיק של סרטים כגון "זודיאק", שני סרטי "צעקה" האחרונים, שני סרטי "ספיידרמן המופלא" ועוד), מתרחש ברגע שבו העולם מנסה להבין איך לשפוט את הבלתי נתפס.

סוף מלחמת העולם השנייה: גרמניה הרוסה, אבל במקום נקמה מהירה, בעלות הברית בוחרות בצדק איטי במשפט פומבי שיחשוף את הזוועה לעולם כולו. זוכה האוסקר והאמי רמי מאלק ("רפסודיה בוהמית", "מר רובוט") מגלם בסרט את הפסיכיאטר האמריקאי דאגלס קלי, שנשלח על ידי צבא ארה"ב למתקן כליאה צבאי וסודי לבדוק אם בכירי המשטר הנאצי כשירים לעמוד לדין. תחילה, המשימה נראית כמעט טכנית, עד שהוא פוגש את לא אחר מאשר רייכסמרשל הרמן גרינג בהופעה מעוררת השתאות של זוכה אוסקר אחר, ראסל קרואו ("גלדיאטור", "נפלאות התבונה").

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הסרט המצליח ביותר אי פעם של נטפליקס יזכה להמשכון - אבל זה לא יקרה בקרוב

• הצלחה מסחררת: הסדרה הישראלית שנמכרה לענקית הטלוויזיה הבינלאומית

• ההרכב הערבי-יהודי שמגשר בין תרבויות: "להראות את הצד הטוב של ישראל"

גרינג, האיש החשוב ביותר במשטר הנאצי שנותר בחיים לאחר המלחמה, מנהל עם קלי דו-קרב מילולי שמתפתח למלחמה פסיכולוגית לכל דבר. הוא משתמש בחוכמה, בחנופה ובקסם שלו כדי להפוך את הפסיכיאטר לשבוי שלו. אבל קלי הגיע עם משימה: להכין את מערכת המשפט האמריקאית לקרב הקשה ביותר שלה, ובעיקר את רוברט ג'קסון, תובע שמנסה להחזיק את המערכת שלא תתפרק, אותו מגלם בתבונה מייקל שאנון הנפלא ("צורת המים", "אימפריית הפשע").

ואנדרבילט, שידוע בעיקר כתסריטאי של בלוקבאסטרים, מפתיע בבימוי מדויק ומאופק. זה לא סרט על קרבות או על פוליטיקה, אלא פשוט מדריך מרתק לתוך נפשו של נרקיסיסט, על איך גם האנשים החכמים ביותר נלכדים בתוך קסמו וכמה קשה להשתחרר ממנו אם לא פעלת לפי המדריך.

קרואו פשוט מהפנט בתפקידו, בהופעה שמחזירה אותו לימי השיא שלו: עוצמה פיזית ואינטליגנטית שגם מלאה באנושיות מדכאת. הוא מצליח להפוך את גרינג למפלצת שאתה יודע שהיא כזו, וזה מה שהופך אותו למאיים כל כך. מאלק, לעומתו, נותר נאמן לסגנון המוכר שלו, שכולל מבט ילדי חודר, קול מהוסס, רגישות שלא תמיד נחוצה. אמנם זה מעניק לדמות של קלי עומק, אך גם ריחוק מסוים.

לצידם מופיעים עוד כמה שמות מצוינים: ליאו וודול ("הלוטוס הלבן", "יום אחד") בתפקיד המתורגמן שנאלץ לאזן את שתי דמויות הקצה בחדר; ג'ון סלאטרי ("מד מן", "ספוטלייט") כמפקד הכלא הצבאי שכמו כל אמריקאי טוב רוצה למנוע מצמרת המשטר הנאצי לקחת את גלולת הציאניד רק כדי שיוכל לשמש התליין; וזוכה האוסקר האגדי ג'פרי ראש ("נאום המלך", "שודדי הקאריביים", "ניצוצות") בהופעה קצרה אך חדה, בתור משפטן בריטי שמבין מוקדם מדי שהאמת לבדה לא תנצח, ונחלץ לעזרתו של בן בריתו האמריקאי.

במחצית הסרט, מגיע רגע שמגדיר את כולו: כל הנאשמים, השופטים והחוקרים יושבים באולם בית המשפט (ששופץ במיוחד עבור המשפט בעיר הגרמנית המופגזת) וצופים בסרטים שתיעדו את מחנות ההשמדה. ואנדרבילט בוחר להראות לנו לא רק את התמונות הקשות עצמן של הזוועות, אלא גם את הפנים של הצופים. רוע, הלם, בושה, חרדה – כל הרגשות האלו ועוד עוברים על פניהם. הקהל נשאר לצפות בהם צופים בזוועה, ואי אפשר שלא להרגיש את הצמרמורת שלהם עובר אלינו.

"נירנברג" הוא לא עוד שיעור בשואה ולא רק דרמת בית משפט, אלא סרט על כוחן של מילים, על הגבול המטושטש בין ניצחון ועליונות מוסרית, ועל המחיר של הקשבה למי שמכיר את חולשותיך טוב ממך. בסופו של דבר, זו אזהרה נצחית: לפעמים הדרך היחידה לנצח נרקיסיסט, היא פשוט לדעת יותר טוב ממנו איך הוא מתנהג.