יצירת מופת או פספוס מפואר? איכשהו, הסרט החדש של טום קרוז הוא גם וגם
אחרי שנים שבהן הציל את העולם בעיקר כשהוא תלוי ממטוסים, טום קרוז חוזר סוף-סוף לשחק באמת. "דיגר" של זוכה האוסקר אלחנדרו גונסאלס איניאריטו ("בירדמן", "האיש שנולד מחדש") הוא סרט ענק, מצחיק, מרהיב, מעצבן ולעיתים אפילו בלתי נסבל. לא כל מה שהוא מנסה להעביר לצופים עובד, אבל קשה להיזכר מתי סרט אולפנים בתקציב כזה העז להיות כל כך מוזר
יש משהו כמעט אירוני בכך שטום קרוז, האיש שבילה את העשור האחרון בניסיון לשכנע אותנו שהוא מסוגל להציל את העולם בעצמו, חוזר סוף-סוף לדרמה כדי לגלם אדם שכמעט הורס אותו. ב"דיגר", סרטו החדש של זוכה האוסקר אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("בירדמן", "האיש שנולד מחדש"), קרוז מגלם את דיגר רוקוול, טייקון נפט מיליארדר עם יותר מדי כוח ומעט מדי אנשים שאי פעם העזו להעמיד אותו במקום. אחרי שקידוח שלו בגרינלנד גורם לאסון סביבתי שעלול להפוך לקטסטרופה גלובלית, הוא יוצא למשימה כמעט בלתי אפשרית: להציל את העולם מהאסון שהוא עצמו יצר, לוודא שאף אחד לא יאשים אותו בו, ואם כבר כולם הולכים למות - אולי גם לעשות מזה קצת כסף.
מנקודה זו, עדיף לדעת כמה שפחות על הסרט. יש ב"דיגר" גילויים ורעיונות שעובדים משום שהם מגיעים ללא הכנה, והניסיון להסביר את הסרט לעומק כמעט בהכרח יהרוס חלק מהחוויה שלו. מה שכן אפשר לומר הוא שזה ממש לא הסרט שהטריילרים שקדמו לו מבטיחים. למעשה, קשה לחשוב על סרט אולפנים גדול (במקרה הזה, של "האחים וורנר") מהשנים האחרונות שהיה כל כך נחוש לא לתת לקהל את מה שהוא מצפה לקבל.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
ההשוואה המתבקשת היא ל"דוקטור סטריינג'לאב", ולא רק בגלל האיום באפוקליפסה. כמו אצל סטנלי קובריק, העולם כאן נמצא על סף אסון, בזמן שהאנשים שאמורים למנוע אותו עסוקים באגו הגברי שלהם, בכוח, כסף, תדמית והישרדות אישית. איניאריטו לוקח את האבסורד של המערכות שמנהלות את חיינו, ומותח אותו עד לנקודה שבה כבר לא ברור אם אנחנו צופים בקומדיה פרועה או בגרסה מעט מוגזמת של המציאות. לפעמים זה מצחיק מאוד, לפעמים זה מטריד. ברגעים הטובים ביותר של הסרט, כמובן, זה מצליח להיות שניהם באותו זמן.
אבל ההשוואה לקובריק גם חושפת את אחת הבעיות הגדולות של הסרט. "דיגר" לא תמיד יודע מתי לסמוך על הצופים. הוא סרט שיש לו משהו להגיד והוא רוצה, בכל מחיר, לוודא שהבנו את המשהו הזה. במקום לתת לסאטירה לחלחל לאט, איניאריטו לפעמים מדגיש אותה, מסביר אותה ואז גם ממרקר לנו אותה. יש רגעים שבהם הסרט כמעט מתחנן שנעריך כמה הוא חכם, וככל שהוא מתאמץ יותר, כך חלק מהרעיונות שלו דווקא מאבדים מכוחם.
וזה נכון גם לגבי המבנה שלו. מדובר בסרט שאפתני מאוד, אולי יותר מדי. לא כל הנקודות בו מתחברות, לא כל הדמויות מקבלות מספיק מקום, ויש חלקים שבהם התיאטרליות הפרועה מנצחת את העומק. זה נשמע מוזר, אבל לעיתים נדמה שמתחת לכל הרעש, העיצוב, הסמליות והטירוף, מסתתר סרט טוב יותר, שלא לגמרי מצליח לצאת החוצה. יש סצנות מבריקות ולצידן רגעים מתישים, רעיונות חדים לצד כאלה שמרגישים מרוצים מדי מעצמם. זו יצירה שמסוגלת להיות מרתקת ובלתי נסבלת בהפרש של כמה דקות, והמעברים האלו מאוד מעייפים.
עכשיו בואו נתייחס לטום קרוז. מתחת לאיפור כבד שהופך אותו כמעט לבלתי ניתן לזיהוי, השחקן בן ה-64 נותן את אחת ההופעות הכי מעניינות שלו מזה שנים. קל לשכוח אחרי אינספור משימות בלתי אפשריות, אופנועים, מטוסים וצניחות שמדובר קודם כל בשחקן מצוין. כאן הוא סוף-סוף מקבל שוב דמות שמאפשרת לו להיות מגוחך, אפילו דוחה, כריזמטי, נרקיסיסטי, מצחיק, ולרגעים גם אנושי.
יש משהו ב"דיגר" שמזכיר את לס גרוסמן, אותו גילם קרוז בסאטירה אחרת, "רעם טרופי", אלא שדיגר הוא לא רק בדיחה עם איפור. קרוז מתחייב לדמות באופן מוחלט. הוא מטיף לשורה האחרונה באולם, מנפח כל מחווה ומרשה לעצמו להיות גדול מהחיים, ולעיתים דווקא בגלל זה חסר לדמות עוד קצת שקט ועוד קצת ניואנס. ובכל זאת, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים. זו תזכורת לכמה מעניין קרוז יכול להיות כשהוא מפסיק לנסות להיות טום קרוז.
גם הקאסט סביבו מצוין. ריז אחמד ("צלילי מטאל", חיית הלילה") הוא אחד מהציאות הטובות ביותר של הסרט, וג'ון גודמן הוותיק ("ביג לבובסקי") נהנה מכל רגע בתפקיד נשיא ארצות הברית. אלא שחלק גדול מהדמויות האחרות נשארות מאחור. בסרט עמוס כל כך ברעיונות, איניאריטו לעיתים מתייחס לדמויות שלו פחות כבני אדם, ויותר ככלים שבאמצעותם הוא יכול להעביר עוד רעיון, בדומה לאופן בו ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט", "משפחת טננבאום") למשל מתייחס לדמויות אותן הוא כותב.
ויזואלית, לעומת זאת, כמעט אין על מה להתווכח. הצילום של זוכה האוסקר האגדי עמנואל לובצקי ("כוח משיכה", "הילדים של מחר") הופך את "דיגר" למפלצת קולנועית יפהפייה. הסרט צולם ב-VistaVision (פורמט פילם קולנועי ברוזולוציה גבוהה למסכים רחבים), מה שהופך את התמונה לחדה ומלאה בפרטים. איניאריטו עדיין מביים כאילו כל שוט צריך להצדיק את עצם קיומו של הקולנוע. זה נשמע ראוותני, אבל כשהוא ולובצקי פוגעים - הם באמת פוגעים. יש כאן תמונות וסצנות שקשה לדמיין שייעלמו מהראש במהירות.
וזו אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את "דיגר": סרט שקשה להוציא מהראש, גם כשלא בטוחים שאהבנו את כל מה שהיה בו. הוא שאפתני, מבולגן, מוזר, מצחיק, יפהפה ולעיתים, סליחה - חלול. הוא לוקח כמה מהסיכונים הכי גדולים שסרט אולפנים בתקציב של יותר ב-100 מיליון דולרים העז לקחת בשנים האחרונות, וחלקם מפספסים לחלוטין.
אפשר להבין למה יהיו אנשים שישנאו אותו. למעשה, בחלקים מסוימים שלו קשה שלא להרגיש את זה. אבל בעולם שבו יותר מדי סרטי ענק נבנים כדי לא להרגיז אף אחד, יש משהו מרענן בסרט שמוכן להסתכן בכך שחצי מהקהל ייצא ממנו עצבני. "דיגר" אולי לא תמיד מצליח להיות יצירת המופת שהוא משוכנע שהוא, אבל הכישלונות שלו מעניינים יותר מההצלחות של לא מעט סרטים אחרים.
והכי חשוב: הוא סרט שאחרי שהוא נגמר, רוצים לדבר עליו. להתווכח עליו, לפרק אותו, לנסות להבין מה לעזאזל ראינו ולגלות שהאדם שישב לידנו ראה סרט אחר לחלוטין. אפשר לקרוא לו "יצירת מופת" ואפשר לקרוא לו "פספוס מפואר", והדבר המוזר הוא ששתי הקביעות מרגישות נכונות. "דיגר" הוא סרט גדול, חכם, מטופש, יפה ומעצבן על בני אדם שמצליחים להרוס כמעט הכול, ואז משכנעים את עצמם שהם אלה שיצילו אותנו. איכשהו, גם הסרט עצמו כמעט נופל בדיוק לאותה מלכודת.