"סוג של חסד" ממש לא עושה חסד עם הבמאי, הצופים או השחקנים

פחות משנה חלפה מאז עלה לאקרנים הסרט "מסכנים שכאלה", היצירה המופלאה (ואולי הכי מתקשרת) של יורגוס לנתימוס. אחרי עונת טקסים מוצלחת למדי שהסתכמה בארבעה פסלוני אוסקר, בהם גם לאמה סטון בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, לנתימוס חוזר עם סרטו החדש "סוג של חסד", ובואו נאמר זאת כך: חסד, זה לא עושה לו.

"סוג של חסד" נפתח בשיר Sweet Dreams (Are Made of This) של יורית'מיקס, ונראה שמילותיו מתארות את התורה כולה: Some of them want to use you, Some of them want to be used by you. אין ספק שיורגוס עוסק פה לאורך כל אורכו של הסרט בשאלת התלות האנושית, ביחסי מנצל-מנוצל, בצורך שלנו לשלוט ובצורך שלנו להישלט, וכמו שהשיר מסכם - who am I to disagree?, נראה שהוא נשאר בעיקר בעמדה המתבוננת.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• ביזנס ופלז'ר: החבר של טיילור סוויפט עלה לבמה והשתתף במופע
• השחקן שהורשע בתקיפה ופוטר קיבל פרס: "זה מה שקורה לגברים שחורים"
• טימברלייק התייחס לראשונה למעצרו - בדמעות: "זה היה שבוע קשה"

יורגוס מניח בפנינו את הצרכים האלו דרך אנתולוגיה אלגורית שבוחנת את הדברים הקיצוניים שבני אדם עושים כדי לזכות באשרור ואהבה דרך שלושה סיפורים, שכל אחד מהם הוא מעין סרט קצר בפני עצמו (טוב, בהתחשב בעובדה שאורכו של הסרט הוא שעתיים ו-45 דקות, המילה "קצר" אינה מדויקת כאן).

בסיפור הראשון אנחנו מתוודעים לרוברט (ג'סי פלמונס, "הקרב על אמריקה") שממלא בהקפדה מזה 10 שנים אחר ההוראות של הבוס שלו (שמשמש לו גם כסוג של מאהב) ריימונד, בגילומו של וויליאם דפו ("אמריקן פסיכו", "ספיידרמן"). ריימונד שולט בכל אספקט בחייו של רוברט - החל ממה יאכל וישתה, דרך עם מי יתחתן ועד למה שיקרא. בתמורה לכל אלו, ריימונד מספק לרוברט חיי נוחות ומתנות משעשעות בעלות ערך מעולם הספורט.

כאשר ריימונד נותן לרוברט הוראה שהוא אינו מסוגל לעמוד בה, השני מורד בו לראשונה - אך מגלה במהרה שללא השליטה של ריימונד בו, הוא אבוד בעולם ואינו יודע איך לחיות. הסיפור הזה הוא ללא ספק החינני והמוצלח ביותר בסרט, ומה שמגיע אחריו לא מצליח באמת להתרומם למחוזות יותר מתוחכמים ומשעשעים.

בסיפור השני פלמונס משחק שוטר שאשתו (אמה סטון, "לה לה לנד", "מסכנים שכאלה"), חוקרת ימית, חוזרת הביתה לאחר ששרדה זמן רב באי מבודד אחרי תאונה מסתורית שקרתה לספינה שלה. בעלה, שמשוכנע שאותה אישה שחזרה אליו הביתה היא לא באמת אשתו, מעמיד בפניה מבחנים כדי לבדוק כמה רחוק תלך כדי להוכיח את נאמנותה אליו. החלק הזה הוא המאתגר ביותר לצפייה, וצריך לבוא עם אזהרת טריגר לבעלי קיבה רגישה.

החלק השלישי עוסק בשני אנשים (שוב פאלמר וסטון) שנוסעים במכונית מירוץ סגולה ומחפשים בדחיפות את האישה שיש בכוחה להחזיר אנשים מהמוות, ולהוות סוג של משיח לכת הניו*אייג'ית שבה הם שותפים. את ראשי הכת משחקים דפו והונג צא׳ו ("ליוויתן"), ומדובר בשני מנהיגים שמאפשרים למשתתפי הכת לשכב רק איתם, עושים להם בדיקות טוהר ונותנים להם לשתות את דמעותיהם בלבד. זהו החלק החלש ביותר, והעיסוק שלו בניצול מיני ובאונס היה לא מספיק מטופל, תפל ובטח לא משעשע.

כל אחד מהסיפורים מקבל כותרת שקשורה בדמות בשם R.M.F (יוגרוס סטפנקוס). הכותרת הראשונה היא R.M.F מת, בשנייה הוא עף ובשלישית הוא אוכל סנדוויץ'. R.M.F הוא דמות משנית ביותר והיחידה שנשארת עקבית בין כל הסיפורים, שכן שאר השחקנים בסרט מחליפים תפקידים בין חלק לחלק, ונותר לתהות איזה ממד הדמות שלו משקפת ומה פשר ראשי התיבות שלה (שהאותיות בהן משותפות גם לחלק מהדמויות). כתבתי "נותר לתהות" כי נואשתי מלמצוא בכך פשר, ונדמה שבשלב מסוים גם יורגוס עצמו נואש מלהתרכז בתוכן ובמהות, ונשאר בעיקר בתחומי הצורה.

כמו יוצרים נוספים שמגבשים לעצמם שפה קולנועית מאוד ספציפית וייחודית ומוציאים יותר מדי סרטים בשנה אחת, נראה שיורגוס נופל פה ל"יורגוס לנתימוסיות" שלו, וקצת כמו ווס אנדרסון, שיצר תחילה יצירות נפלאות וחד פעמיות ועם הזמן הפך את עצמו למפעל ייצור של אסתטיקה נטו, ב"סוג של חסד" - הניסיון לייצר ניסוי קולנועי של קאמפיות וגרוטסקיות כמתיחת גבולות גובר על הצורך לספר סיפור.

את הסרט הזה, בניגוד לסרטיו הקודמים, לנתימוס הוא זה שכתב (יחד עם שותפו הקבוע אפתימיס פליפו) והפעם זה בעוכריו. אמנם יש כאן לא מעט רגעים שבהם ההומור השחור לגמרי מצליח לעשות את העבודה, ויש המון דיאלוגים אבסורדיים מלאי חן - אבל באופן כללי התסריט לא מצליח להתרומם מספיק, החידתיות שבו לפעמים מטרחנת ולסיכום העניין - הסרט מרגיש ארוך מדי ולרגעים אף משעמם.

מבחינת הבימוי נעשתה בסרט עבודה מצוינת ובו זמנית מבחילה. וכן, אין ספק שלנתימוס עשה עבודה מצוינת בכוונה שלו לעורר בנו בחילה, ואי-אפשר שלא להעריך את זה. הסיפור מפשיט את דמויותיו מכל אלמנט של חמימות וחמלה אנושית, ואנחנו נשארים עם עולם כמעט רובוטי ומנוכר, שלנתימוס מיטיב לעצב באופן שמשרת את הסיפורים. בניגוד לעולם הפנטסטי והמרהיב ביופיו שהיה ב"מסכנים שכאלה", ב"סוג של חסד" הוויזואליה היא כולה מינימליזם קר, שגם בו יש יופי וצבעים עזים.

ומה עוד יש לנו כאן? בעיקר חיפצון שלא לצורך. שוב, לעומת סרטו הקודם, ששם סצנות העירום הרבות הרגישו לחלוטין מוצדקות לערך של הסיפור, ב"סוג של" זה מרגיש בעיקר פרוורטי, ותצוגת העירום הנשי התכופה הייתה מיותרת ואף מכעיסה.

ואפרופו העיסוק של הסרט בכתות ושיעבוד - אם לחשוב על הסיפור הראשון בתור דימוי על יחסי במאי-שחקן, שבהם הבמאי הוא האלוהים של הסט ושולט בשחקניו באופן אשר גורם להם להתמסרות טוטאלית כזאת, הצפייה ב"סוג של חסד" הזכירה לי הצגות פרינג' קיצוניות שבהן אתה מוצא את עצמך משתומם אל מול אנסמבל חייתי וחסר גבולות שהולך באמונה שלמה עם הפרפורמנס, ותוהה לשם מה.

ועם זאת, ג׳סי פלמונס, שזכה על הופעתו בסרט בפסטיבל קאן, מצליח להבריק בעבודתו המשחקית; גם וויליאם דפו (שמכבב אצל לנתימוס בעיקר בתור דמויות שכולן סוג של משחקות את אלוהים) מוצלח כתמיד; הונג צ׳או ומרגרט קוויילי ("סעי בובה") לא מצליחות להבריק, וגם סטון - למרות הופעתה הכריזמטית והטוטאלית - לא מצליחה לייצר מספיק שוני בין שלושת דמותיה ולנצוץ מבעד למעטפת הרובוטית ומעוררת האנטגוניזם.

בקיצור, מדובר בקומדיה שחורה רוויית טריגרים ולחלוטין לא כוס התה של הצופה הממוצע, אבל אם בא לכם להשתתף בניסוי (ויש לכם כמעט שלוש שעות פנויות בלו"ז) - לכו על זה.