הסרט החדש בכיכוב אסי כהן מפרק את הגבריות הישראלית - ובונה ממנה סרט מופלא
משה רוזנטל חוזר אחרי "קריוקי" עם סרט שעוסק ביחסי אבות ובנים, מבלי להיות עוד סרט שעוסק בהתבגרות או בדרמה משפחתית. עם אסי כהן הנפלא, מוזיקה ישראלית נוסטלגית, צילום עוצר נשימה וזיכרונות משנות ה-80 וה-90, "עצמאות" מפרק לגורמים את ההגדרה של "מה זה להיות גבר בישראל", ובכך מביא לעולם את אחד הסרטים הישראליים השלמים שנעשו בארץ בשנים האחרונות
עוד לפני הצפייה ב"עצמאות", סרטו החדש של משה רוזנטל ("קריוקי"), הרגשתי כאילו מדובר בסרט שתפור בדיוק למידותיי. אולי דווקא בגלל זה ניסיתי לדעת עליו כמה שפחות. היו בו מראש כמעט את כל הדברים שקורצים לי בקולנוע: שנות ה-80 וה-90, האסתטיקה הישראלית של התקופה, הצבעים, המוזיקה, ההתבגרות, המשפחה הישראלית וסיפור שמתחיל עם ילד בן 12 רגע לפני בר המצווה שלו. אבל ככל שהסרט התקדם, נפל לי אסימון שלא ציפיתי לו: למרות השם, למרות הכחול שעל הפוסטר ולמרות הישראליות שממלאת כמעט כל פריים, "עצמאות" כמעט שאינו עוסק בעצמאותה של מדינה. הוא עוסק בעצמאות של האנשים שחיים בתוכה, ובעיקר בחופש מן התפקידים שהגבריות הישראלית כתבה עבורם מראש.
במרכז הסרט (שקיבל מספר שיא של 16 מועמדויות לפרסי אופיר) עומד בועז, ילד בן 12 שמעריץ את אביו מאיר (בגילומו של אסי כהן) עליו הוא מסתכל לא רק כדמות אבהית, אלא כמעט כמודל למה זה בכלל להיות גבר. אלא שגילוי מטלטל בנוגע לחיי האב מערער ברגע אחד את כל התמונה שבנה לעצמו הילד. השנה היא 1987, ובועז אינו מצויד בשפה, בידע או בבשלות שמאפשרים לו להבין באמת את מה שנחשף בפניו. פחדים רבים ושונים מתחילים להתערבב אצלו זה בזה, והסרט משתמש בבלבול הזה כדי לפתוח דיון רחב הרבה יותר על אבות ובנים, ועל הדרך שבה ילדים לומדים מה אמור להיות "גבר".
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
זה בדיוק המקום שבו "עצמאות" הופך מסיפור התבגרות משפחתי לסרט מרתק על גבריות. מאיר הוא אבא, בעל, מפרנס ודמות נערצת - לכאורה, הוא ממלא את כל הדרישות של הגבר הישראלי מהסוג שבועז מכיר. כאשר משהו בתמונה הזאת נסדק, הסדק אינו נשאר אצל האב בלבד, אלא מתחיל לערער גם את בועז עצמו ואת האופן שבו הוא מבין את הזהות שלו. הסרט אינו מציג את הגבריות כמושג יציב, אלא כמשהו שעובר בירושה, נלמד דרך מחוות, שתיקות וציפיות, ולעיתים גם הופך לכלא.
גם הבחירה לפתוח את הסרט עם ילד שאוהב להופיע מול המשפחה לצלילי אילנה אביטל מקבלת משמעות נוספת. בועז של תחילת הסרט עוד אינו עסוק בשאלה אם הוא "גברי מספיק": הוא רוקד, מופיע ומתמסר לפופ מבלי לבדוק מה כל תנועה אומרת עליו. לרגע נדמה לנו שאנחנו כבר יודעים איזה סיפור התבגרות נקבל, ורוזנטל משתמש בציפייה הזאת כדי לשחק בצורה חכמה עם האופן שבו גם אנחנו, כצופים, למדנו לזהות ולסווג גבריות.
רוזנטל סיפר שהחוויה הרגשית שמאחורי הסרט אישית מאוד עבורו. מבלי לספיילר על המשך הסרט, אפשר לומר כי העברת חלק מהמטען האישי של הבמאי אל דמות האב מאפשרת לו לבחון תמות שונות, וגם מעניקה לדמותו של מאיר רובד נוסף: הוא אינו רק דמות שהסרט מסתכל עליה מבחוץ, אלא במידה מסוימת גם אפשרות אחרת של רוזנטל עצמו - גבר שיכול היה לחיות חיים שונים לחלוטין אילו נולד בזמן אחר או לתוך חברה שהייתה מאפשרת לו פחות חופש.
וכאן נכנסת המילה "עצמאות" בכל הכוח. הסרט חוזר שוב ושוב אל הפער בין האופן שבו ילד מפרש את ההחלטות של הוריו ובין האופן שבו אותם הורים מבינים את חייהם שלהם. בועז סוחב איתו לאורך השנים תחושות קשות של אחריות ואשמה על אירועים שהתרחשו במשפחה, אבל "עצמאות" חכם מספיק כדי לאפשר לאותה מציאות לקבל יותר מפירוש אחד. מה שנראה לאדם אחד כמו הרס יכול להיראות לאחר כמו שחרור, ומה שילד זוכר כאסון עשוי להתגלות בבגרותו כחלק מסיפור מורכב הרבה יותר.
גם גן העצמאות בתל אביב מקבל בתוך הקריאה הזאת משמעות חזקה במיוחד. במשך שנים רבות, הגן נחשב כמקום מפגש עבור רבים שלא הייתה להם את האפשרות לחיות בגלוי. קשה לחשוב על אירוניה חזקה יותר ממקום שנקרא "גן העצמאות", שבו העצמאות הייתה אפשרית בעיקר כשאיש אינו הסתכל. הסרט אינו צריך להסביר את האירוניה הזאת בקול - עצם החיבור בין השם, המקום והתקופה עושה את העבודה. קשה גם לצפות בזה היום מבלי לחשוב עד כמה דברים השתנו, בעוד שדפוסים מסוימים דווקא שרדו. אלה כמובן אינם אותם חיים ואינה אותה תקופה, והחברה השתנתה מאז באופן דרמטי, אבל הרעיון של מרחב שבו אדם מרגיש חופשי יותר דווקא כשהוא מוסתר לא נעלם לחלוטין.
בתוך כל הכובד הזה, "עצמאות" הוא גם סרט יפהפה באופן כמעט חריג. הצילום של זיו ברקוביץ' אינו מרגיש כאילו הוא מוכן להתפשר על דבר: יש בסרט שוטים שתנועת המצלמה, הקומפוזיציה, התאורה וכמות האלמנטים שמתרחשים בתוכם גורמות לתהות כמה זמן בכלל נדרש לתכנן ולצלם אותם. כמעט אין פריים שמרגיש כמו פתרון נוח, וגם פלטת הצבעים של שנות ה-80 וה-90 אינה קיימת רק כדי לגרום לצופה לחייך ולהגיד "איזה נוסטלגי". רוזנטל עצמו דיבר על הרצון לעסוק בתקופה דרך זיכרון וטראומה ולא רק דרך נוסטלגיה, וזה בדיוק מה שהסרט עושה.
גם המוזיקה בו היא אינה רק פלייליסט מוצלח של תקופה, אלא חלק מהשפה של הסרט. רוזנטל תיאר את העבודה עליו כמעט כיצירה של אופרת רוק, והטעם המוזיקלי של בועז משתנה יחד איתו: מהפופ הצבעוני והרך של תחילת הסרט לעולמות קשוחים ומרדניים יותר. המוזיקה מספרת את מה שהדמות עדיין אינה יודעת לומר, ובכך היא הופכת את הנוסטלגיה לכלי דרמטי, ולא לקישוט. כאן, נמצא גם חיבור קטן ויפה במיוחד ל"קריוקי": מי שזוכר את הסצנה שבה הדמויות בסרט רוקדים לצלילי מוזיקה יוונית עשוי לזהות גם כאן רגע שמרגיש כמו קריצה עדינה לאותו עולם. זו אינה מחווה שבאה לבקש את תשומת לב הצופים, ובדיוק בגלל זה היא עובדת: לרגע, שני הסרטים מתחברים, ואפשר לזהות את אותו במאי מאחוריהם - שוב עם אנשים שמתקשים לומר את כל מה שעובר בתוכם, ושוב עם מוזיקה וגוף שמצליחים לומר זאת במקומם.
ואז יש את אסי כהן. מאיר שלו הוא אינו גימיק של "אסי כהן בתפקיד דרמטי", אלא דמות שדורשת ממנו להיות כריזמטי ופגום, אוהב ואנוכי, אבא ואדם שמבין שהזהויות שאותן נשא במשך שנים אינן בהכרח מספיקות כדי להכיל את מי שהוא באמת - וכל זה, בו-זמנית. כהן אינו מבקש מאיתנו לרחם עליו, וזה אולי הדבר הטוב ביותר בהופעה שלו: מאיר אינו קדוש ואינו קורבן מושלם, אלא פשוט אדם, וזה הרבה יותר מעניין.
גם יאיר מזור, שמגלם את בועז הצעיר, מצליח לשאת על כתפיו חומר רגשי עצום מבלי להפוך את הילד לסמל או לכלי עלילתי; בהמשך, עידו טאקו אינו מנסה פשוט לחקות אותו, אלא נותן תחושה של אדם שנושא איתו משהו מהילד שהיה. זה אולי הדבר היפה ביותר ב"עצמאות": הוא אינו מסביר את הדמויות שלו עד שהן הופכות לפשוטות, אלא מאפשר להן לסתור את עצמן. אהבה יכולה לחיות לצד פחד, משפחה יכולה להיות גם בית וגם מלכודת, והחלטה אחת יכולה להיתפס אצל שני אנשים באופן הפוך לחלוטין.
במובן הזה, "עצמאות" הוא הרבה יותר מסרט התבגרות, סרט תקופתי או דרמה משפחתית. זהו סרט על האופן שבו גבריות עוברת מאב לבן, על הדברים שאנחנו מלמדים בנים שגבר "אמור להיות" ועל המחיר שגובה הניסיון לעמוד בהגדרה הזאת. באותה עת, הוא גם סרט על האפשרות להשתחרר ממנה, ועל העובדה שעצמאות אמיתית אינה תמיד נקייה, מסודרת או נטולת כאב.
הצופה נכנס אל "קריוקי" בציפייה לקבל ממנו נוסטלגיה, צבעים ומוזיקה, אבל ביציאה ממנו המחשבה עוברת אוטומטית להתעסקות על אבות ובנים, ועל כל הדברים שגברים מלמדים זה את זה מבלי לומר אף מילה. "עצמאות" מפרק את הגבריות הישראלית עד העצם - ובונה מהשברים את אחד הסרטים הישראליים היפים והשלמים שנעשו כאן בשנים האחרונות.