"תעלו על בריקדות!": גדי יגיל קורא לצעירים לצאת לרחובות

מהמערכונים של שנות ה-70 עד התפקיד ב"נבסו", גדי יגיל מלווה את פס הקול של ישראל. בגיל 73, הוא מגלה מדוע הפסיק עם החיקויים, ומתנגד בתוקף לחוק הנאמנות בתרבות

גדי יגיל בראיון לחדשות עשר
גדי יגיל בראיון לחדשות עשר | צילום: חדשות עשר

מי שיחפש את הבמה הטבעית של גדי יגיל, ימצא אותה בין שבילי גן מאיר, הגן השכונתי שכיכב בשירי תל אביב הקטנה והיה לו לבית שני בעשרות השנים האחרונות. פה, בגן מאיר, הוא גידל את ילדיו, טיפס מחדש אל הבמה, אבל פה גם כמעט ניטלו ממנו חייו, לפני 16 שנה, כשנהג קשיש בן 80 לקה בלבו על ההגה ודרס אותו פעמיים.

פרופורציות, הרי זה מה שתמיד אפיין את הקומדיאנט האהוב הזה, מגדולי כוכבי הבידור של שנות ה-70 וה-80, שהפאנצ׳ים שלו עדיין מהדהדים באוזני מי שגדלו כאן בעידן המערכונים של שבת בבוקר ברדיו. פרופורציות, זו גם הנוסחה שמחזיקה אותו על הבמה יותר מ-50 שנה - מימי שירותו הצבאי בלהקת פיקוד צפון, דרך מחזות הזמר "הלו דולי" ו"אירמה לה דוס", עבור בתוכניות הבידור "זוג משמיים" עם רבקה מיכאלי ו"החיים הם לא ירח דבש" עם חנה לסלאו, "שוד הטלפונים הגדול" ו"כץ וקרסו" בקולנוע, ועד לתפקיד המפתיע בסדרת הקומית נבסו, שוב לצד לסלאו, במשפחה ישראלית מעורבת של אשכנזים ואתיופים.

 

פרופורציות, זה גם מה שבסופו של דבר עזר לו לדלג מנישת הבידור הקל לחיק התיאטרון הרפרטוארי, עם שובל נאה של תפקידים במחזות כמו "גטו", "קברט", "אמא קוראז'", "הרטיטי את לבי", וכעת גם ב"שבעה" וב"מר גרין", שעוד נשוב אליו.

ולא, זה לא שהיה לו קל להשיל מעליו את דמות החקיין שהיתה כל-כך מזוהה איתו שנים ארוכות. אז המערכונים נשארו מאחור, אבל לא כך הגעגוע לשני ענקי התרבות שעיצבו את דמותו כשחקן ומשמשים לו השראה עד היום: שייקה אופיר ויוסי בנאי. "את שייקה מאוד אהבתי לעשות", הוא מספר, "ואת חיים טופול למשל ב'סלאח'. צביקה פיק שאל אותי אם אני עדיין מחקה אותו ואמרתי לו 'בטח', הוא אמר - 'אם לא, אני לא פופולרי. אתה חייב לחקות אותי".

 

 

 

את הווי הבוהמה בשנות השבעים של קפה כסית מחליף היום חוג הסיגרים בדיזנגוף, שבו יגיל הוא עדיין השלאגר מספר אחת. מדי שישי הם נפגשים כאן, מדברים על פוליטיקה, כדורגל ורכילות ממסדרונות התיאטרון, נקרעים מהבדיחות של הראשון בבידור.

בעוד שעה קלה יעלה המסך מעל האידיוט המקסים הזה, שבגיל 73 מצליח לייצר אנרגיות חיוביות, שצעירים מעטים יצליחו להדביק. מר גרין, כמה סמלי, הוא מחזה על קשיש שכמו יגיל, שורד תאונת דרכים, ונאנס להתיידד עם הבחור שדרס אותו ונשלח לטפל בו במסגרת עבודות שירות, עידו רוזנברג הוא הצעיר הזה, שבתיאטרון כמו בחיים, יודע להעריך אצל יגיל את הבשלות שבאה עם הגיל.