ללמוד בלי להרגיש: כך הפכה פרפר נחמד לאוצר של ילדותנו

דתיה בן דור בטח תתפוס את הראש כשתשמע את זה, אבל רגע אחרי שהסתיימה השיחה איתה, אמרה בת ה-9 בהתרגשות: "אבא, דיברת עם סלבריטי".

14 שנים אחרי שהסדרה שיצרה, ושהיתה מיועדת רק לפלח גיל מאוד ספציפי באוכלוסיה, ירדה מהמסך - נדמה כי "פרפר נחמד" עדיין נמצאת איתנו. הנה אוזה ונולי מגיעות לכנסת, והנה הבובות מתארחות ב"גב האומה", והנה הם מובילים את המאבק למען עתיד החינוכית. אילו דמויות טלוויזיונית יכולות להישאר כל כך רלוונטיות, בהתחשב בכך שבשנה האחרונה שבהן הופיעו על מסך, בדיוק המציאו את פייסבוק?

ב-31 במארס 1982 הופיעה לראשונה "פרפר נחמד" על מרקעי הטלוויזיה בישראל. לא היה קשה להבין שמדובר בתוכנית חריגה בנוף המקומי - בעיקר בהתחשב בכך שהיא היתה בצבע. "אחד הפרקים הראשונים היה על צבעים", נזכרת דתיה בשיחה איתנו. "בשנים שקדמו לכך, עלו קשקשתא ורגע עם דודלי והבית של פיסטוק שהיו בשחור לבן. רצינו שהתוכנית החדשה תהיה בצבע. המפיקה, שושנה צחור, הצליחה לשכנע את ההנהלה שאי אפשר לצלם את זה בשחור לבן, אז הביאו ניידת מיוחדת - לא היה ציוד שאיפשר לצלם פרט לשחור לבן - והיא התחברה פנימה לאולפן. זו היתה תוכנית היסטורית. עשינו את פריצת הדרך".

עלייתה של תוכנית הילדים היתה רגע של סיפוק והגשמה עבור בן דור, הבמאית יעל גרף, המפיקה צחור, ויתר הצוות. הרעיון גובש כבר כמה שנים קודם, והכנת התוכנית בפועל ארכה יותר משנה. "הפורמט מראשיתו היה מושפע מה-BBC, מתוכנית שקראו לה 'דייזי דייזי', היוצרות היו באולפנים בלונדון וקיבלו שם טיפים", מספר לנו דודו זר, אחד האנשים המזוהים ביותר עם התוכנית. דתיה: "שנתיים לפני תחילת הכתיבה, כבר עשו עבודת מחקר, לגבי התכנים, הרציונל, והכל הופיע בספר עב כרס. על הבסיס הזה התחלנו בהפקה, כדי לעמוד במטרות הלימודיות והחינוכיות".

קהל היעד של התוכנית על פי התכנון המקורי, היה ילדים בני שנתיים וחצי עד 4. "הרעיון היה לצמצם פערים בין ילדים שהולכים לגן, לבין כאלה שיושבים בבית ובוהים בטלוויזיה", מספרת דתיה. "לא היה חינוך חובה בפעוטונים וגנונים כמו היום. רצו לצמצם פערים, להקנות העשרה, לפתור לילדים שלא הולכים למערכת החינוך את החסכים - בעיקר בשכבה הסוציו-אקונומית היותר נמוכה, שם ההעשרה בבית דלה יותר, פחות קוראים לילדים ספרים, השכלת ההורים נמוכה יותר".

בן דור, מורה למוזיקה במקצועה, גויסה לאחר שכתבה את "קשקשתא". "זה היה אתגר עצום. המטרות שלי היו, קודם כל שהילד לא יהיה פסיבי אלא יופעל - אינטלקטואלית, מילולית, תנועתית, שירי משחק וכו'; שנית, כיצד לצקת את המטרות האלו לתוך תבנית בידורית. לז'אנר הזה, שהשתמשו בו גם ברחוב סומסום, קראו Edutainment - חינוך אגב בידור. הגישה שלי היתה שהילדים ילמדו בלי להרגיש.

"לכל פרק היה נושא מוגדר - בחרתי נושאים עם פוטנציאל טלוויזיוני, יצירתי ודמיוני, והבנייה היתה ספיראלית - התחלנו מהמובן מאליו, והרחבנו. כל אייטם השתמש באמצעי אחר - דיאלוג, מחזמר, הקראת סיפור. רצינו שילדים יראו שיש דבר כזה, שמקריאים ומספרים מתוך ספר. כל אייטם היה אמור לשרת את המטרות האלה. ואז התחילה מלאכת הכתיבה, וכשפיצחתי את האתגר - זה כבר רץ".

אחרי הצוות המייסד, היה צריך לגייס שחקנים. ואל תעזו, בשום אופן, להשתמש במילה "טאלנטים". "לא חיפשנו כוכבי ילדים, בניגוד לטלוויזיה של היום", מדגישה בן דור. "חיפשנו את האדם שבשחקן. שחקנים עם אישיות נעימה, לבבית, לא מתנשאת אבל גם לא מתיילדת, שיידע לדבר עם ילדים כמו עם בני אדם - ויש מעט מאוד שחקנים שיודעים לעשות את זה. גם עוזי חיטמן נבחר לא בזכות שהיה 'כוכב' או 'בדרן'".

חיטמן עוד היה דמות מוכרת יחסית לשחקנים האחרים. כשאנשי החינוכית הגיעו לראות מחזה בו שיחק, הם יצאו עם שניים במחיר אחד. "אותי לא חיפשו, למען האמת", נזכר דודו זר. "הופעתי עם עוזי ולאה לופטין בהצגה בשם 'שמח בשכונה'. שלושתם באו לראות איך עוזי מתקשר עם ילדים בלייב על הבמה. בהפסקה באו לחדר ההלבשה, ואמרו 'באנו לעוזי ומצאנו גם את דודו', זה נפל עליי במקרה". כשנשאל אם בזכרונו נשארו אפיזודות משעשעות מהצילומים, הוא ממש לא נשמע משועשע. "עבדנו כל כך קשה שזה לא היה מצחיק! היה קשה מאוד, אפילו מפרך בדרך כלל. על כל תוכנית עשינו ארבעה ימי חזרות, ויום שלם של צילומים, מ-8:00 בבוקר עד 18:00 בערב".

לצד השחקנים, עוצבו גם הבובות שנועדו לשקף בדיאלוג את נקודת המבט של הילדים. "חיפשנו חיות נעימות, לא מאיימות, חביבות", אומרת דתיה, "שום דבר לא היה מקרי. לכל בובה היה אופי מסוים. נולי שובבה, אוזה בוגרת, בץ צב קצת כבד, ושבי השבלול אמנם היה איטי אבל יותר ממזרי. יהודית גרינשפן עשתה עם הבובות עבודה מופלאה, כל בובה היתה יצירת אמנות". זר: "הבובנאים היו לפי דעתי הטובים ביותר שעבדו בטלוויזיה בארץ. היום יש טכנולוגיות וטכניקות אחרות, אבל עם הקשיים של אז, הם היו שחקנים יוצאים מהכלל".

כל אחד היה תותח

התוכנית עלתה למסך, כאמור, בסוף מארס 1982. בן דור ממש לא דמיינה את גודל ההצלחה. "מי חשב שזה יהיה כזה להיט?", היא צוחקת. אבל הנה אחד שכן חשב. "כן חזיתי מראש שהתוכנית תצליח", מספר דודו זר. "ידעתי שזה יישאר להרבה זמן. גם כי הייתי בטוח בעצמי, וגם כי זה היה כל כך חמוד ונכון וברור שזה טוב. הבמאים, התסריטאים והמוזיקאים, בחרו אותם בפינצטה, כל אחד היה תותח. שיתוף הפעולה היה נפלא, זה היה חייב לצאת טוב. הצוות עבד כמו שעון שוייצרי. לא היה אגו. בשלב מסוים היינו יכולים לעבוד בלי במאי - קוראים את התסריט והולכים לאולפן".

העבודה על התוכנית, שגם זכתה בשנים הבאות בפרס בפסטיבל טלוויזיה בינלאומי בטוקיו כשהיא מנצחת תוכניות מ-68 מדינות מתחרות, לא הסתיימה ברגע השידור. "התוכניות שולבו גם בגני ילדים לצפייה, הגננות קיבלו חומרי הדרכה. היתה מחלקת מחקר שיצאה לשטח ובדקה איך זה עובד ומה הילדים לומדים. פידבקים שאין דברים כאלה", נאנחת דתיה, "היום האינדיקטור היחיד זה רייטינג".

בכלל, כשמדברים על תוכניות הילדים של היום, זר קצת יותר נזהר במלים ("פני הדור כפני הטלוויזיה, ההורים מאכילים את הילדים במה שהם רוצים. זה נורא קל להגיד 'פעם היה פי 10 יותר חינוכי'... כן, יש גם בררה"), אבל דתיה, בת 74, מדברת בכאב. "אני משתדלת לשמור על הגחלת בפינה הקטנה שלי, עם קלטות וידאו והצגות ילדים וספרים, אז את שלי תרמתי", היא אומרת. "אבל כל מה שהילדים מחזיקים היום ביד, הכל כל כך מטפש - גם את המבוגרים, גם את הילדים".

14 שנים לאחר ירידתה של "פרפר נחמד" מהמסך - כולל עיבוד מחודש שדתיה לא היתה חלק ממנו ולא ממש התלהבה ממנו, בלשון המעטה - יש לה גם מה לומר למי שרוצה לסגור את הטלוויזיה החינוכית. "היא נפלאה ונהדרת, הגיע לשם האדם הנכון ועושים עבודה יוצאת מהכלל אחרי תקופה של שממה", היא נסערת. "איך אפשר לסגור דבר כזה? זה שערורייה. רק רוצים להרוס את הטוב שקיים, באגרסיביות. זה הדבר היחיד שיודעים לעשות. אבל למי אכפת מהקהל. אתה יודע דעתו של מי קובעת. כואב לי הלב. אני בוכה".