הפלה מלאכותית

בגלריה אלטרנטיב שבחצרות יפו, מציג הצלם דודי דיין תערוכת צילומים (ששמה "ללא שם", מסיבה לא ברורה) באצירת נורית טנא. התערוכה מציגה צילומי עוברים מתים של בני אדם וחיות (חלקם בצנצנות), דיוקנאות עצמיים של הצלם, צילום מבוים אחד עם שלושה משתתפים, וסקירה מוחית של הצלם המוקרנת על אחד הקירות.

אין ספק שחלק מהתצלומים של דיין חזקים ומבעיתים. יש משהו מאוד מכמיר לב באופן שבו לקח דיין את אותם עוברים פגומים ועזובים, והניחם על סדין לבן או על כרית כאילו היו עוברים בבטן או תינוקות בשנתם. לרגע נדמה כאילו הפיח בהם חיים.

חלק גדול מעוצמתה של התערוכה, מקורה בנושא המצולם: עוברים מתים, מעוותים או פגומים שעורם מכווץ כאילו היו זקנים, שבחלק מהצילומים עיניהם פקוחות ומביטות בנו. ישנם גם צילומים של עוברי בעלי חיים, שנראים כאילו נדחסו בכוח לתוך צנצנות שקופות או תקריבים של ידיים ורגליים קטנות, מקומטות, צהבהבות.

הנושאים שהתערוכה מדברת עליהם מובנים מאליהם: החיים, המוות, הקו הדק שביניהם, הכיעור והיופי שבהם, הדחייה/משיכה שאנו חשים לדימויים המוצגים או הארעיות שלנו על פני כדור הארץ. הצילומים מאבדים מכוחם משום שהם נופלים לקלישאות מבלי להציג נקודת מבט חדשה או לקיים דיון חדש בעניין. גם הדיון ב"עיסוק בהתפתחות הרפואה המודרנית המאפשרת איתור מוטציות עובריות, תיקון גנים פגומים וסקירת מוחות", כפי שמסביר הקומוניקט, לא מצליח להתקיים.

אופן הצגתן של התמונות (צילום המודפס על נייר צילום רגיל ומודבק על PVC ללא מסגרת) מעט מוזיל אותן, והבחירה של הצלם ברקעים צבועים באדום, כחול או ירוק לתמונות של העוברים אינה ברורה. כמו כן, התמונה שבה ממוקם תצלום שחור לבן של אשה/אם שוכבת על מיטה בין שני צילומים של עוברים מתים, גם היא נופלת למקום הברור מאליו, הידוע והפחות מעניין.

על שולחן במרכז הגלריה מוצגת כתבה באחד מהמוספים המקומיים של סופי השבוע, בה מסופר על אותן אמהות שהפילו את עובריהן ולא זכו לזמן או מקום שיכבד את כאבן ואבלן. את הכתבה מעטרים צילומי העוברים של דיין, שגם מתראיין ומספר על מסכת הייסורים שעבר בדרך לצילומם. נדמה כי ההקשר בו מוצגים הצילומים בכתבה, תואם אותם יותר מאשר ההקשר אותו ניסו לבנות הצלם והאוצרת בתערוכה כולה.

מעבר לאלו, בולט חוסר הקשר באצירת התערוכה: לצד העוברים, מוצגים דיוקנאות עצמיים של הצלם במין טריפטיכונים מחוברים כשתחבושת ודם מעטרים את פניו, ובאמצע ישנו צילום שחור לבן של העיר תל אביב (מה שיוצר הקשר-אולי-אם-ממש-מתאמצים לפיגוע בעיר, במקרה הטוב).
בנוסף מוצגת תמונה מבוימת אחת, כשכל אחת מעבודות אלו, מדברת בשפה חזותית שונה, וההקשר של מוות ודם אינו מספיק כדי להצדיק את מיקומן זה לצד זה.

התמונה המבוימת בשם "מישהו ראה את אלוהים?" אינה ברורה כשלעצמה: במרכז התמונה ילדה קטנה לבושה בלבן, מביטה מעלה במבט ספק שואל ספק מביע שאט נפש. מימינה אשה חשופת חזה ולידה שיח מריחואנה ענק. מצדה השני של הילדה, גבר צעיר טובל ידיו בצלחת מלאה בצבע אדום ולידו שתי מבחנות: מה קורה בסיטואציה הזאת ומה הקשר לאלוהים? כל אלו גורמים לתערוכה להיראות יותר כמו אוסף של כלל עבודותיו של הצלם ולא אצירה ממש החובקת בתוכה רעיון ממוקד כלשהו.

מעבר לזה, השגת אובייקטים פרובוקטיביים לצילום כמו עוברים מתים בצנצנות, אינה מספיקה. גם, ואולי בעיקר, כשמשתמשים באלמנטים כאלו, צריכה להיות לכך סיבה מוצדקת מעבר לעצם הצגתם בלבד.