אני לא ה"הומו", אני בן אדם

נולדתי וגדלתי בנתניה. למדתי מחשבים ובהמשך קולנוע ותסריטאות. עשיתי שירות מלא בחיל המודיעין, אני אוהב לאפות, מכור לטלוויזיה, לא יכול לחיות בלי מוזיקת פופ, הומו, שמאלני בדעותיי החברתיות, אופטימיסט מלידה, דוגל במשפחתיות וצמחוני.

אבל אני בטוח שכל מה שתזכרו מהמידע הזה הוא שאני הומו. כי זו עדיין אחת המילים הבולטות בכל שפה אפשרית, ואיתה מגיע כל המטען שלכם. כמה הוא רלבנטי אליי? סביר להניח שכלל לא.

וזו הבעיה העיקרית שהקהילה צריכה לזעוק בחודש הגאווה ובמשך כל המאבק לשוויון. אני מסרב להצטמצם לכדי הגדרה אחת כדי שתשב אצלכם בנוח בראש. מסרב שתקטינו ותכניסו אותי לקטגוריה מסוימת שתרד לכם יותר נוח בגרון.

כי הנטייה המינית שלי לא מגדירה אותי. כמו שהסטרייטיות לא מגדירה את ההטרוסקסואלים, כמו שאנשים הכותבים ביד ימין או שמאל לא מוגדרים כך.

אנחנו נדע שהקהילה הגיעה להישגיה אם היא תחדל מלהתקיים. אם לא תהיה סיבה יותר להתאגד וליצור קהילה רק בגלל נטייה מינית.

דברו איתי על גאווה, בשמחה. על האירוויזיון אני יכול להגן בחירוף נפש, אבל דברו איתי גם על פוליטיקה, על טלוויזיה, תרבות, על התחממות גלובלית, מעמד הביניים ועל כל תחומי החיים.

כי אני לא ההומו, אני בן אדם.

לעוד טורים של דיויד ארונוביץ

>> קהילה נכבדת, את צבעונית, גאה, וכל כך צבועה

>> תסלחו לי, אבל מותר לצחוק מגבר בתחפושת אישה