״עכשיו אנחנו נמצאים בבעיה הרבה יותר גדולה שיכולה כל רגע להתפוצץ לנו בפרצוף״

צילום: ינאי יחיאל

הסיפור של נטעלי שם טוב הוא כזה שמאות אלפי תושבים יכולים להזדהות איתו אבל הקולגות שלה בעולם התקשורת, לעומת זאת - הרבה פחות. שם טוב, מגישת המהדורה של שישי ברשת 13, היא גם תושבת שנאלצה להתפנות מביתה שבמטולה עם פרוץ המלחמה. ״מטולה לא התפנתה בהיקף שהתפנתה במלחמה הזאת מאז 1920״, היא מספרת, ״זאת הייתה הפעם האחרונה שקיפלו באופן הזה. לבנון השנייה, דין וחשבון, ענבי זעם, היינו בכל מיני מבצעי ׳התרעננות׳ כאלה אבל לא חווינו פינוי מלא. הבית שלי, בגלל שהוא ממש על הגדר במטולה, מחייב הרבה יותר זהירות. יש אנשים שמגיעים עכשיו למטולה בשעות מסוימת שמגדירים להם בליווי הצבא. הם הולכים להוציא דברים מהבית שלהם, להאכיל את הדגים, להשקות את העציצים. אל הבית שלי אי אפשר להגיע וגם הצבא לא מגיע אליו. החיילים התקפלו גם הם מהקו הזה כי זה קו ממש קדמי ורואים אותך בכינון ישיר (ירי שבו היורה רואה את המטרה דרך הכוונת, צ״ה), את חשופה לחלוטין לנ״ט או לירי צלפים״.

כמי שגם מסקרת את המלחמה וגם התפנתה כתוצאה ממנה, מה את רואה משם שאנחנו לא יכולים לראות מכאן?

״חשבתי על זה היום שלבנון השנייה נמשכה 34 ימים. לא מעט במונחי לחימה, בטח באיזורים שהורגלו בשבעה, עשרה ימי מבצע, אבל הייתה רוח של תקווה בקרב האנשים כי הם ידעו שמטפלים באיום, וידענו שכשנחזור, מתי שנחזור, אנחנו אמורים לחזור למציאות אחרת, ובאמת חווינו גם 17 שנים של שקט. עכשיו אנחנו ביום ה-39 ועוד לא התחילו לטפל. המדיניות ברורה, גם כלפי חוץ אנחנו אומרים שאנחנו במדיניות הגנה ובעצם חיזבאללה ברצותו יורה ואנחנו מגיבים, וברצותו אם בא לו עכשיו יום שקט בצפון אז הוא עושה יום שקט בצפון. אני מבינה את המורכבויות של החזקת שתי זירות, של לחץ האמריקאים, אבל כתושבת - יש לך תחושה של השפלה. מה שמדהים אותי, ואת זה רואים גם בכתבה שעשיתי, זה מה שמספר לי ראש המועצה, וזה שבתצפיות ובמצלמות רואים שהם מקיימים שגרת חיים בכפרים כי הם יודעים שצה״ל מגיב למקורות הירי ולא יורה עליהם, ואני, כתושבת, לא יכולה להיות שם.

אני כן יכולה להגיד שכל הזמן פחדתי מה יהיה ואיך נחזור, ועכשיו אני מרגישה שאני פחות מפחדת בגלל שהאזרחים הם אלה שלא יתנו לזה לחזור למצב הקיים. כלומר, אני באמת חושבת - ומעולם לא דיברתי במונחים כאלה - שיהיה פה מרי אזרחי, שאם לא יהיה טיפול בכוחות רדואן - אנשים יגידו שהם לא חוזרים. המדינה תצטרך להתמודד עם קביעה של האזרחים שהם רוצים שינוי של המצב״.

[brightcove_iframe video_id='vod-news-vod-the-main-edition-clips-part-0311232123' autoplay='0' credit='״זה אנחנו או הם״: בחזרה למטולה הנטושה - שהפכה לשטח צבאי סגור' desc='״זה אנחנו או הם״: בחזרה למטולה הנטושה - שהפכה לשטח צבאי סגור' poster='' kid='1_smiwkcly' duration='832']

אבל עד שזה יקרה, מה יהיה? איך חוזרים?

״אנחנו פליטים בתנאי חמישה כוכבים. אנחנו קהילה, רוב האנשים נשארו, למרות שכל שבוע מישהו עוזב לאיזה בית איפשהו. יש שלוש ארוחות ביום, כולם דואגים לך, יש הפעלות, יש אנשים שמתנדבים ורק רוצים לבוא ולעשות שמח, וקורים דברים מדהימים, אבל בסוף - אתה פליט. אתה חי עם כל המשפחה בחדר במלון ואין לך שום דבר שמזכיר לך שהדבר הזה הוא הבית שלך. זאת שגרת מלחמה, ונראה לי שייקח עוד הרבה זמן עד שתהיה לנו שגרה אמיתית״.

ומה הנושא שהכי בוער על הפרק כרגע? מה מעסיק את התושבים המפונים יותר מהכול?

״אני חושבת שאי-הוודאות לגבי משך הזמן שזה ייקח. שידרתי כותרות מתוך המשאל של שר הביטחון עם ראשי הרשויות, הוא אומר להם שזה ייקח חודשים ומדברים פתאום במונחים של חצי שנה, ואני אומרת לעצמי - מה זה אומר עלינו? אתם לא מצפים שנהיה עכשיו חצי שנה בבתי מלון. אז כאן אני יכולה להגיד לך שזו הקריאה הכי חזקה. אנשים רוצים שמישהו יתעורר. במלון של מטולה, כל הזמן מדברים על להקים את ׳מטולה ב׳, להעתיק את הקהילה. זה קורה גם בגלל משך הזמן שזה לוקח וגם בגלל המתווה של הפיצוי, שהוא מבורך. אני חושבת שזה טוב שהמדינה הגדירה אותו בצורה יחסית נדיבה (200 ש״ח למבוגר פר יום ו-100 ש״ח לילד, צ״ה), אז אנשים פשוט עוברים לדירות.

כל אחד צריך כמובן לעשות מה שטוב לו, אני מודיעה שלוש פעמים ביום שאני עוזבת את המלון, אבל הבעיה היא שכשאתה לוקח דירה, אתה מכניס את הילדים למסגרות ואתה כבר שולח שורשים. אני מפחדת שבעוד כמה חודשים, כשיבואו לאנשים האלה ויגידו להם שאפשר לחזור למטולה, אז הם כבר לא בטוח יחזרו כי בסך הכול נחמד להם, והשכנים טובים אליהם, וכבר הכניסו ילדים למסגרות ולא רוצים להוציא אותם שוב, ואתה גם לא יודע לאיזו מציאות אתה חוזר. לכל מקום יש יתרונות וחסרונות, ופתאום גילית מקום ואחר ושכחת את היתרונות של המקום הקודם ואתה רואה עכשיו רק את החסרונות שלו ממרחק הזמן, וזאת בעיה. יש פחד ממה שיקרה כשיגידו לאנשים האלה לחזור. אני לא יודעת מתי זה יקרה, ומה יקרה כשזה יהיה״.

דווקא כמי שהיא חלק מהאוכלוסיה המפונה ובה בעת אשת חדשות שמצויה בפרטים שרוב הציבור אינו בקיא בהם, את כנראה מבינה טוב יותר את המורכבויות של הטיפול במצב. מה היית מצפה שיקרה אחרת, ושהוא גם ריאלי בשלב זה?

״דווקא בגלל שאני עיתונאית, אני יכולה להגיד שהציפיה הכי גדולה שלי היא שמישהו יתייצב בפני הציבור ויגיד לו את האמת לגבי מה שמתוכנן. אני היום לא יודעת אם ממשלת ישראל אומרת, למשל, שאין באפשרותה לנהל שתי חזיתות מאוד פעילות אבל כשיסיימו את הטיפול בעזה יתפנו לסוגיית הצפון. לא אומרים לנו את זה בינתיים. גם לגבי עזה לא ממש עונים על שאלות, לא אומרים לנו מה מתכוונים לעשות שם אחרי שיסיימו למוטט את שלטון חמאס. אם יש משהו שלמדנו באירוע של השבעה באוקטובר, זה שהתפקיד שלנו הוא לשאול את השאלות הקשות בזמן אמת. אני מסתובבת עם הרבה רגשות אשם על הביצועים שלנו כעיתונאים. אנחנו מצפים מהדרג המדיני שייקח אחריות, ויש לו כמובן אחריות כוללה ומלאה, אבל אני גם מסתכלת על עצמי ומהשבעה באוקטובר אני שואלת את עצמי במה התעסקנו, לאיזה קולות אנחנו נתנו ביטוי, איזה שאלות שאלנו ואיזה שאלות לא שאלנו, איזה קונספציות הדהדנו. אני שואלת את עצמי הרבה מה אני יכולתי לעשות יותר טוב״.

אילו שאלות למשל היית צריכה לשאול ולא שאלת?

״הלכנו עם התפיסה הזאת לפיה חמאס חפץ חיים ושצריך לתת יותר הקלות לפועלים, וגם אני שאלתי שאלות על הדברים האלו אבל איכשהו נתנו לזה לעבור. אני חושבת שזה מאוד טבעי ללכת לאיזו תחושת אשמה והסתכלות פנימית כשהכול מסביב קורס, כשאתה מרגיש שאין לך על מי לסמוך. בסוגיית החטופים, אני כל הזמן תופסת את הראש באולפן ואומרת לעצמי שזה לא יכול להיות שיש שם ילדים ונשים וקשישים ומוגבלים, ואין אף אחד בעולם שיכול לעזור להם. זאת קריסה של האמונה בסדר העולמי, באו״ם, בצלב האדום, בדברים שהיית בטוח שיש בהם איזשהו סדר. אין סדר, יש המון כאוס והמון רוע״.

ומה קורה כשלרוב השאלות אין תשובות?

״נכון, יכול להיות שאין תשובות אבל זאת בדיוק הסוגיה כי זו בעצם התשתית של התקשורת. אנחנו יודעים שהרבה פעמים מדינאים ופוליטיקאים לא מסתכלים על עוד חמישים שנה, הם מסתכלים על הניצחון שצריך להביא עכשיו, על תחושת הנקם שיש לספק. אומרים על המלחמה בצפון שהתייחסו אליה כמו אל רעידת אדמה, שכל אחד שהתיישב על הכיסא אמר רק כשזה לא יקרה במשמרת שלי. זה באמת לא תלוי בך אם זה יקרה במשמרת שלך או לא אבל את המלחמה בצפון דחו ודחו ודחו, וראו שחיזבאללה מתעצם וראו שהוא עושה הרבה מהלכים, שהוא מקרב את הכוחות שלו לגבול, ואף אחד לא טיפל בזה ועכשיו אנחנו נמצאים בבעיה הרבה יותר גדולה שיכולה כל רגע להתפוצץ לנו בפרצוף.

ופה אני אומרת שכשאומרים לנו נמוטט את שלטון חמאס, זה התפקיד שלנו לשאול - ומה קורה ביום שאחרי? החברה הישראלית, האנשים ששולחים את ילדיהם להילחם שם, האנשים שמגדלים פה ילדים, זכאים לדעת אם עכשיו תהיה להם עוד גזרה שבה הם מגנים על התיישבות שחוזרת. אני לא אומרת אם זה טוב או רע, אני אומרת שצריך להגיד לאנשים מה אנחנו חושבים, מה אנחנו מתכננים, כי לעשות את המהלך הראשון בלי לחשוב על מה שקורה ביום שאחרי זה מסוכן, וזה הביא מדינות למקומות מאוד בעייתיים״.

אנחנו יכולים לסיים ככה? זה חשש אמיתי?

״ברור. כל האופציות על השולחן. אחרי השבעה באוקטובר, כל התרחישים אפשריים. השבוע התלבטנו לגבי אייטם של תושבים באיזור הגבול הירדני, שמדווחים שהם שומעים קולות של ירי ואימונים. זה נשמע מוזר, נכון, יש צבא בגבול ירדן, אבל אחרי השבעה באוקטובר אי אפשר לזלזל יותר בפחדים של תושבים, בשאלות שתושבים מעלים, בדיווחים שהם מעבירים. זה קרה לי גם, אגב. במשך שנים תושבים במטולה אמרו שחופרים להם מנהרות מתחת לבית, והצבא הסביר לנו שזה בלתי אפשרי בגלל סוג האדמה, ובוקר בהיר אחד, בנובמבר 2018, התעוררנו ואמרנו לנו שיש שלוש מנהרות שחודרות ליישוב. אז זה לא יצר משבר אמון כי בעצם הצבא גילה את זה ולא התעוררנו מכוח רדואן בתוך היישוב שלנו אבל עדיין, השנים בהם אמרו לאנשים שהם מדמיינים חפירות צריכות ללמד אותנו משהו. החובה שלנו היא לשאול את השאלות הקשות, גם כשאומרים לנו שזה לא מתאים וזה לא הזמן. אנחנו צריכים לשאול את השאלות הקשות גם על הצפון, גם על היום שאחרי בעזה ואולי גם על גבולות אחרים״.

אין לנו בעצם יותר פריבילגיה לחשוב שאפשר לרגע פשוט להיות.

״בשבוע שעבר הראיתי קטע מהארכיון לתושבת נתיב העשרה, יפעת בן שושן, בו היא מספרת שהיא מדמיינת מחבלים יוצאים מהמנהרות, זה היה בימים שאחרי צוק איתן. היא אמרה שהיא מתגעגעת לתמימות ולביטחון שהיו לה כשאמרה את הדברים האלו וזה נגע לליבי. בכתבה שצילמתי עם אלון בן דוד, היו לי לייזרים על הבית ותצפיות אבל היה לי איזה ביטחון שאין לי מושג מאיפה הוא, שיש צבא ויש מדינה והם לא יעזו והם לא יוכלו, וזה הכול התפרק.

בבוקר השבעה באוקטובר, היה לי ברור מצד אחד שאני צריכה לעוף למערכת, ומצד שני - שאני צריכה לארגן את הבנות שלי כי לא היה ברור אם הולכת להיפתח עכשיו מתקפה משולבת. זה גם לא גבול שקט, שומעים את האופנועים והיריות של חיזבאללה כל הזמן, ולא היה ברור אם עוד שנייה המצב שלנו הופך להיות כמו של האנשים בדרום שסגורים בממ״דים וזקוקים לחילוץ. אני זוכרת שסיימתי להתארגן ונכנסתי לאוטו שלי ואני רואה בדרך, כבר בתשע בבוקר, אנשים במדים ברכבים לידי. עמדתי באיזה פקק ומצד אחד ראיתי מימיני אלוף בצה״ל ומשמאלי בחור עם כיפה, ואמרתי לעצמי שזה נראה כמו יום כיפור. כל העם נוסע למילואים, דתיים נכנסו לרכבים בשבת, משהו מטורף קורה ואני רק חושבת אם הבנות שלי מספיקות להתארגן ולצאת מהבית בזמן ומאז אנחנו באיזה מין יום ארוך שלא נגמר״.

אבל את חושבת שנצליח להשתקם מזה?

״האמת היא שאני בטוחה. כל החיים חיינו עם הדבר הזה על הגבול שלנו וקיבלנו את זה, ועצמנו את העיניים שלנו וחשבנו ששום דבר יקרה למרות שאנחנו יודעים שהם מרצחים מתועבים. אני מכירה מגיל קטן את הסיפורים על החדירה בכפר יובל ועל החדירה בקרית שמונה ואיכשהו, כמדינה, הכלנו את זה וחיינו עם זה, ואחרי מה שקרה לנו - אנחנו פשוט משנים את המציאות. אני חושבת שדווקא כשנצליח לקום מהדבר הזה, נהיה מדינה הרבה יותר חזקה והרבה יותר שקטה. זאת התקווה שלי, שהבלאגן שיש פה עכשיו הוא זה שיצליח להבטיח לנו הרבה שנים של שקט״.

זה נשמע שהאמונה שלך היא קודם כל בעם עצמו.

״זה נכון. אני הרבה בכבישים ושמתי לב שמאז המלחמה, למרות שהחיים שלי בסטרס יותר גדול, אני אדיבה יותר. אני לא מצפצפת, אני נותנת לאנשים להשתלב, כי יש לי תחושה של ערבות הדדית. את רואה איזה מישהו שנכנס לך בנתיב ומשתלב באיזו צורה מעצבנת ובא לך להתפוצץ עליו, ואז אני אומרת מה אני יודעת מה עובר עליו? אולי הבן שלו ברצועה? אולי הבת שלו חטופה? אולי מישהו מת לו בימים האחרונים? ואולי הוא סתם על הקצה, כמוני. אנחנו גם רואים דברים מדהימים של עזרה ונתינה, וזה הנס של המדינה הזאת. האנשים שחיים פה זה הנס שלנו ואנחנו שכחנו את זה בתקופה האחרונה. היינו הכי מצפצפים אחד לשני בכביש ואז גם בודקים איזה סטיקר יש למישהו על האוטו ולפי זה היינו מחליטים למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג. יש פה משהו אחר שקורה. אני לא בטוחה כמה הדרג המדיני מבין שתושבי הצפון לא יחזרו למה שהיה אבל אני בכלל לא מפחדת כי אני יודעת שהתושבים עצמם יראו לדרג המדיני מה נכון לעשות. אני מרגישה שיש לנו כוח כעם״.